האם שכחנו להיות בני אדם?

מרד הנימוס: קריאה לתיקון חברתי בעידן העכשווי

מאת: תמי לנצוט ליבוביץ
מומחית לנימוסים, נוהגים ותקשורת בין-אישית.

בימים שבהם האלימות חוגגת, השפה הציבורית הופכת גסה ומשפילה, ומנהיגות היא שם נרדף לבריחה מאחריות -- קשה להישאר אדישים. קשה, אך מסוכן לא פחות. המילים אינן סתם מילים. השיח בונה מציאות. וכאשר הוא מידרדר -- המציאות מידרדרת אחריו.

האם שכחנו להיות בני אדם?

נדמה שבימים אלה, המילה "נימוס" הפכה למילה זרה, כמעט מגוחכת. השיח הציבורי הפך בוטה, התרבות נסוגה, הכבוד ההדדי נרמס, והאכפתיות -- כמעט נכחדה. האלימות אינה עוד חריגה -- היא נורמה, והשפה -- מלחמתית, תוקפנית ומפצלת. קשה להתעלם מהשאלה: האם אנחנו מתמודדים עם חוסר נימוס בלבד, או שמא אנו עדים למשבר חברתי-תרבותי עמוק הרבה יותר?

פוליטיקה תמיד דרשה עוצמה, כריזמה והחלטיות. אך בין כוח לבין הפקרות -- עובר קו דק. ואותו קו נחצה. אובדן עשתונות, סגנון תוקפני, זלזול בסיסי בזולת -- אלה אינם "כריזמה", אלא סימני חולשה מוסרית. ואם כך נראית הנהגה -- מה הפלא שהציבור כולו מאבד אמון?

המרקם החברתי נפרם

המרחב הציבורי שלנו הפך בשנים האחרונות לשדה קרב מילולי -- אלים, מחולק ועוין. הפוליטיקה התפרקה מערכים, התקשורת רודפת רייטינג, הציבור משוסע. השיח הציבורי הולך ומקצין, הגבולות מטשטשים, והאדישות מחליפה את החמלה. המרקם החברתי, זה שאמור לאחד אותנו גם בזמנים הקשים ביותר, נפרם אט אט. וכשהתנהגות אנושית בסיסית -- כמו הקשבה, כבוד או אחריות -- נעלמת, אנחנו לא מדברים עוד על חוסר נימוס. אנחנו מדברים על שבר מוסרי עמוק.

כמי שעוסקת מזה עשרות שנים בנימוסים ובתרבות ההתנהגות, מלווה אנשים, ארגונים, דיפלומטים ואנשי ציבור, אני נשאלת לאחרונה שוב ושוב: מה קרה לנו? היכן נעלמה האדיבות? מדוע תרבות השיח הפכה לשדה קרב?

הכבוד ההדדי בדעיכה

לצערי, התשובה אינה פשוטה. הכבוד ההדדי, ההתחשבות, הסבלנות -- כל אלה נשחקים. לא רק בישראל. המערב כולו סובל ממשבר מוסרי וערכי. חסרים לנו מודלים לחיקוי -- גיבורים של אמת. אידיאלים נזנחו, וחזון משותף כמעט ואיננו. במקומם -- עלה עידן האני. החופש הפך להפקרות, והציווי הקיומי "כבד את רעך" -- הפך לבדיחה.

במקום תרבות של אחריות, קיבלנו תרבות של הישרדות. האדם לעצמו. המנהיג לעצמו. והנימוס -- מיותר לכאורה. אך זו בדיוק הטעות: נימוס איננו קישוט, אלא מנגנון חברתי הכרחי.

נימוס כצורך אנושי אוניברסלי

יש להבחין בין נימוסים לבין כללי טקס. התחשבות, כבוד הדדי ודרך ארץ אינם תלויי תרבות, תקופה או השקפה פוליטית. הם אוניברסליים. הם אינם נעלמים לעולם -- רק נדרשים תזכורת, חינוך והנהגה ראויה.

נכון, כללים משתנים בין מדינות ותרבויות. אך עצם הצורך בחוקים -- משותף לכולנו. הם המרחב שבתוכו אנחנו מצליחים לחיות יחד, כבני אדם. דווקא בתוך שוני, יש מקום לנימוס. לא ככניעה -- אלא כביטוי לעוצמה פנימית. זהו מנגנון חברתי הכרחי שמאפשר חיים משותפים. הכבוד ההדדי, ההתחשבות, ההקשבה -- הם לא פריבילגיה של אנשים מנומסים. הם בסיס לכל חברה בריאה. וכשהם נשחקים -- המוסר מתפורר, החמלה נעלמת, ואיתה -- התקווה.

כשאין נימוס -- אין כבוד

המרחב הציבורי בישראל הפך לזירה סוערת. השיח נעשה חד, ציני, משתלח, והתחושה הכללית היא של אובדן דרך. יש תחומים שבהם קשה לצפות לנימוס, אך כשזה הופך לנורמה כללית, ההשלכות קשות הרבה מעבר להתנהגות אישית. נימוס איננו קישוט. הוא יסוד אנושי. וכשאין נימוס -- אין כבוד. וכשאין כבוד -- אין תקווה.

המצב אכן מדאיג. המילים קשות, הציבור כואב, והמדרון תלול. החטופים נשכחים, העניים מתרבים, והאחריות -- נעלמה. בתוך הכאוס, קשה לראות תקווה. אך יש גם מציאות אחרת -- של עם טוב, שורשי, שמבולבל אך לא אדיש.

מרד הנימוס

אפשר להמשיך להסתכל הצידה. להאשים. להתייאש. אבל אפשר גם אחרת.

אפשר, וצריך, להתחיל במרד -- מרד הנימוס.

לא מדובר באקט סימבולי, אלא בצו שעה. להתחיל לדבר אחרת. לדרוש שיח ראוי -- גם מהממשלה, גם מהאופוזיציה, גם מהתקשורת. לחנך, להזכיר, לעמוד על שלנו -- שגם נימוס הוא עוצמה.

אני קוראת לחזרה בסיסית לערכים של התחשבות. לדרך ארץ. לא נתחיל ממהפכה, אלא ממחוות קטנות. חיוך. הקשבה. מילה טובה. התנצלות. הכרה בזולת.

כי בסופו של דבר, מהו נימוס אם לא היכולת האנושית לזהות כאב שאינו שלי -- ולפעול בעדינות כדי להקל עליו?

בזמן שכל היתר צועקים -- אנחנו נבחר להיות בני אדם.

כי אם לא עכשיו  אמתי?!!!

©כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ