"אתה לא זוכר אותי? תזכיר לי"

"לכל איש יש שם" – חוקי ההיכרות

מאת: תמי לנצוט ליבוביץ

"טוב שם משמן טוב..." (קהלת, ז, א)

"לכל איש יש שם"

כך נאמר בשיר המפורסם של זלדה. ובמקורותינו, בקהלת, נאמר על האדם שטוב לו שמו החיובי שהוא מנציח לדורות הבאים, מכל ממון שבעולם. השם שלנו הוא אנחנו, ולכן אין צליל ערב יותר לאזננו מאשר שמיעת שמנו. לפני מאות שנים, הצגת שם של אדם הייתה כרוכה בטקס שלם. בזמננו הדבר הפך טקסי פחות, אך למעשה, צורת הפנייה והקריאה בשמו של אדם מהווה כלי חברתי ואמצעי נהדר לקומוניקציה ראשונית בין בני האדם.

שם פרטי ושם משפחה

עלינו להציג את עצמנו בשם הפרטי ובשם המשפחה. בימינו כשהעולם הפך יותר לנינוח בפן החברתי נהוג להציג את שמנו הפרטי, לחזור על השם הפרטי פעם שניה בצירוף שם המשפחה. " תמי, תמי לנצוט ליבוביץ" , בהכרזת השם בצורה שכזו, אני מאפשרת לאדם שמולי לחזור על שמי הפרטי בלבד. יחד עם זאת נתתי לו את הכבוד שסיפרתי לו מי אני. הוא יציג את עצמו בחזרה  כ "דוד, דוד כהן", ואחזור על שמו, דוד, שמחה להכיר אותך. "גיימס, גיימס בונד", זוכרים?

הערה: בסיטואציות רשמיות יותר, בעסקים ובאירועים רישמיים, חוזרים על שם האדם כמו שהוא הציג את עצמו (לא חוזרים רק על השם הפרטי). לדוגמא: עם הציג את עצמו כמר, גברת, או התואר תמיד אחזור על השם המלא. ואם לא קלטתי את השם, זה הזמן לבקש שיחזור על שמו.

הנה שני טיפים להצגה באמצעות השם:

• בכל מקום שבו אתם פוגשים אנשים לא מוכרים, הציגו קודם כל את שמכם. התגובה האוטומטית תהיה ההצגה הנגדית של שמם.
• כשאתם מכירים אדם חדש, חזרו מיד על שמו. זה יעניק לכם נקודת זכות אוטומטית. כך תגלו אדיבות ותרכשו סימפטיה מידית. השמעה של שם מעוררת ניצנים ראשונים של אינטימיות וידידות. כשמישהו פונה אלי בשמי הפרטי אני דרוכה יותר, קשובה, עם יחס חיובי יותר אליו. זאת, מבלי שהאדם שמולי עשה עבורי משהו. מומלץ לאמץ את המנהג.

הידעתם?

מחקרים מצביעים על כך שאדם שקראו בשמו, תודעתו פתוחה וזמינה למשך שבע שניות למסרים נוספים מצדכם. כבר שברתם חלק מהקרח! ואם האדם השני יבקש מכם לקרוא לו בשמו הפרטי בלבד, הרי לכם מחווה קטנה של התקרבות.

"אתה לא זוכר אותי? תזכיר לי"

כאשר אתם פוגשים מכר מן העבר שאינו זוכר את שמכם, הדבר הפשוט ביותר יהיה לומר, מבלי ליצור מבוכה: "שלום, אני עודד, מלימודי התואר הראשון למנהל עסקים." אל לכם להביכו ולהתגרות בו לחינם. אל תאמרו לו: "מאיפה אני מוכר לך?! איך אתה לא זוכר?."

אם במקרה אתם אלה שאינכם זוכרים את שמו, תגובתו "שמי ירון גבעתי", תספק לכם מיד מידע ותענה על השאלה שאתם טרודים בה בזה הרגע: "מי, לעזאזל, האדם שעומד מולי?."

השם וצורת הפנייה אל אדם זה או אחר הוא כלי חברתי רב השפעה. אחד הקלפים המנצחים של אנשים מצליחים הוא יכולתם לזכור שם של אדם אותו ראו בעבר. אין לכם דבר מחמיא יותר מאדם שפגשתם לפני שנתיים הצץ שוב בחייכם, מתקרב אליכם בשמחה, מושיט ידו ללחיצה ואומר: "שלום לתמי לנצוט -ליבוביץ. אני דוד כהן, נפגשנו במסיבה של נורית בן דור לפני שנתיים. מה שלומך?"

כך נזכרים

קשה יותר לעכל את הסיטואציה הבאה: אתם עומדים במסיבה עם כוסית יין ביד.שאר המשתתפים באירוע אינם מוכרים לכם. אתם עדיין בשלב טרום היכרות וחשים מעט בודדים. לפתע, בזווית העין, אתם קולטים את ירון, זה שבשבוע שעבר ניהלתם עמו שיחה מרתקת על ניסויים קליניים במהלך מסיבה אצל יוסי וציפי גזית. אתם ניגשים אליו בשמחה. סוף כל סוף אתם מכירים מישהו במסיבה הזו! אבל בעודכם מתקרבים, אתם מבינים שנקלעתם לבעיה: ירון מקמט את פניו וניכר בו שאינו מזהה אתכם. עכשיו ינסה להבין אם פגש אתכם בקורס קצינים או בטיול לדרום אמריקה. חבל. אך אין מה לעשות. הוא את שמכם לא זוכר, דבר שלא מחזק את התחושה החיובית שלכם באותה מסיבה.

אז מה עושים? נגשים אליו, מושיטים יד ידידותית , וללא שהיות מיותרות אומרים: "שלום ירון, מה שלומך? אני רונן שגב, נפגשנו בשבוע שעבר במסיבה אצל יוסי גזית, זוכר?," ואז נשבר הקרח, נעלמת המבוכה והשיחה קולחת.

לא במקרה, הצגת שמו של אדם באירוע חברתי נעשתה בימים עברו בהכרזה טקסית. זה היה אמנם מסורבל למדי, אך לפחות מנע סיטואציות מביכות. מאז עבר טקס הצגת השם גלגולים רבים. ישנם אירועים שעדיין מכריזים בהם את שם המוזמנים, ובאירועים חברתיים מסוימים אף נהוג לעשות סבב הצגת השם. זה מונע מבוכה, מעניק תחושה טובה למשתתפים ומעביר את התחושה: "המארח לא שכח אותי, ועכשיו גם שאר האנשים יודעים מי אני."

עם זאת, רבים מאתנו אינם זוכרים שמות. אנו פשוט די שכחנים מטבענו.

מה לעשות? אל תנסו לשקר, לא לעצמכם ולא לאדם שעומד מולכם. הנה כמה שיטות מומלצות לצאת מן המֵצר:

1. הצגה עצמית מוקדמת: אתם מצויים בסיטואציה הבאה: אדם מתקרב אליכם, אך אינו נראה לכם מוכר. צמצמו מרחק, הושיטו ידכם ללחיצה ואמרו את שמכם, למשל: "שלום, תמי לנצוט-ליבוביץ." קרוב לוודאי שתגובתו האוטומטית תהיה: "אמוץ שורק, אבל אנחנו הרי מכירים!". "נכון", תגידו לו, "חשבתי ששכחת, אז הנה אני מזכירה לך." שיחקתם אותה! עכשיו הוא חושב שאתם אדיבים ומנומסים, ובטוח שאת השם שלו אי אפשר לשכוח.
2. שיטת "בני הערובה": אם הפטנט לא מצליח, נסו את השיטה הבאה: אתם מבחינים מרחוק באדם שאינכם זוכרים את שמו. גשו אליו עם אדם נוסף שאתם כן זוכרים את שמו. צרו קשר עין ואמרו: "שלום, תכיר בבקשה, זו נעה כהן".          הוא בוודאי יגיב: "נעים מאוד, אני עודד גולן." כך צדתם שתי ציפורים במכה אחת: עשיתם היכרות בין שניהם, והזכרתם לעצמכם את שמו של עודד גולן, שנשכח מכם. עודד, אגב, בטוח שזכרתם את שמו.
3. זה-אני-אשם: אתם מזהים את האדם שאת שמו שכחתם, ניגשים אליו, מחייכים חיוך נעים ואומרים בחביבות: "מרגישה ממש לא בנוח, הזיכרון האיום שלי שוב בגד בי, לא מצליחה להיזכר בשמך. אתה מוכן לעזור לי בזה?" אל תדאגו, אין אחד שלא יעזור. כולנו נרגיש בנוח לא רק לנו זה קורה. 😊

©כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ 

מתוך הספר: נא להתנהג בהתאם - נימוסים בעידן העכשווי