שאל את תמי
קטלוג ספרים
כתבות וידאו
מאמרים חדשים / בלוג
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה 2026:
כאב, זיכרון ושותפות גורל בזמן לא פתור
מאת: תמי לנצוט ליבוביץ
יש שנים שבהן יום הזיכרון כואב יותר.
ויש שנים שבהן נדמה שהלב הלאומי כולו נושא משא שכמעט אין לו מילים.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה 2026 חל על ישראל בזמן רגיש, שברירי ובלתי פתור. גם אם נדמה לרגע שהקרבות שככו, גם אם יש דיבורים על הפוגה או הפסקת אש, איש איננו יודע באמת לאן פנינו מכאן. ישראל של השנה הזאת עדיין נושאת בתוכה אובדן, חרדה, המתנה, תקווה, ושאלות רבות שעדיין אין להן תשובה.
לכן השנה, יום הזיכרון איננו רק מבט לאחור.
הוא גם כאב חי, נוכח ובלתי גמור.
מאז 7 באוקטובר נוספו לחיינו עוד ועוד שמות.
עוד משפחות שכולות.
עוד בתים שנשברו.
עוד הורים, ילדים, אחים, אחיות, בני ובנות זוג, חברים וחברות, שנכנסו בעל כורחם אל מעגל הזיכרון והאבל. הכאב שהיה כאן תמיד קיבל מאז עומק חדש, קרבה חדשה ופנים חדשות.
יום הזיכרון השנה פוגש ציבור ישראלי עייף, דרוך, פצוע, ולעיתים גם חסר מילים. ובכל זאת, בתוך כל השבר הזה מתקיימת עדיין שותפות גורל עמוקה. לא בהכרח הסכמה, לא בהכרח תחושת ביחד פשוטה — אלא הידיעה שכולנו נושאים את כאב הזיכרון תחת אותם שמיים, בתוך אותה ארץ, ועם אחריות משותפת לכבד את מי שאינם עוד.
לכן, יום הזיכרון השנה קשה מנשוא. הוא איננו רק יום של טקס לאומי, אלא יום שבו מציאות שלמה מתכנסת אל תוך דומייה אחת. בתוך הצפירה, בתוך הדגלים בחצי התורן, בתוך בתי העלמין, הטקסים, השירים והזיכרונות — נמצאת השנה גם הידיעה הקשה במיוחד: מעגל השכול התרחב, והלב הישראלי נושא משא כבד מאי פעם.
ובכל זאת, דווקא בתוך הכאב הזה, חשוב לזכור: יום הזיכרון איננו שייך רק למשפחות השכולות. הוא שייך לכולנו. זהו היום שבו האבל הפרטי והאבל הלאומי נפגשים. היום שבו החברה הישראלית, על כל גווניה, עוצרת יחד כדי לומר לנופלים ולנרצחים: אנחנו זוכרים. אנחנו מכבדים. אנחנו לא ממשיכים הלאה כאילו לא היו כאן חיים שלמים שנגדעו.
כשצפירת יום הזיכרון קורעת את האוויר, המדינה כולה קופאת. אנשים עוצרים באמצע הליכה, מכוניות נעצרות בצדי הדרכים, והשקט הבלתי נתפס משתלט על ארץ שרגילה לרעש מתמיד. ברגעים אלה של דומייה, כל אחד ואחת מתייחדים עם הזיכרון בדרכם. יש מי שדמעותיהם זולגות בשקט, ויש מי שליבם פועם בחוזקה כשהם חושבים על מי שהיה ואיננו עוד.
הערה קטנה למציאות שבה אנו חיים: השנה, אולי נכון להזכיר גם זאת — כאשר תישמע הצפירה, נזכור שזו צפירת זיכרון. לא אזעקה ולא התרעה, אלא רגע לאומי של כאב, כבוד והתייחדות. ואם חלילה תישמע אזעקת אמת, נדע להבחין ונפעל מיד לפי הנחיות פיקוד העורף, כדי לשמור על החיים.
טקסי הזיכרון ברחבי הארץ מתאפיינים בתערובת ייחודית של כאב וקרבה אנושית. למרות האווירה העצובה והכבדה, הם גם מקום מפגש לאנשים שהגורל קשר את חייהם זה בזה — חברים לנשק, משפחות שחולקות גורל דומה, ואזרחים שבאו לכבד את הנופלים והנרצחים. המפגשים הללו, המלווים לעיתים בחיבוקים ארוכים ודמעות שקטות, הם ביטוי מרגש לכאב המשותף, לערבות ההדדית ולרגישות האנושית שעדיין קיימת כאן.
הדומייה והכבוד הם הדרך שלנו, כחברה, לומר לאלה שאינם עמנו עוד: אנחנו זוכרים. אנחנו לעולם לא נשכח. לכן, הקפדה על כללי ההתנהגות ביום הזיכרון אינה רק עניין של נימוס או של אטיקט חברתי — זו אמירה ערכית ומוסרית.
כיבוי הטלפון הסלולרי בטקסי זיכרון איננו רק מעשה טכני. זהו אקט סמלי של התנתקות רגעית מהשגרה הקדחתנית ומההסחות של חיינו המודרניים, לטובת התחברות אמיתית לזיכרון ולמהות. אפילו צלצול חלש או רטט עלולים לקרוע את מעטה הקדושה העוטף את הטקס ולפגוע ברגשותיהם של המשתתפים, ובמיוחד של אלה שאיבדו את יקיריהם.
גם בביתנו הפרטי, למרות החופש לנהוג כרצוננו, ישנה חשיבות להתחשבות בקדושת היום. הימנעות ממוזיקה רועשת, מצפייה קולנית בטלוויזיה או מאווירה שאינה תואמת את רוח היום, איננה רק ביטוי של כבוד לשכנים שאולי חווים את היום באופן אישי ועמוק יותר; זו גם דרך להשתתף, ולו באופן סמלי, באבל הלאומי.
המציאות הביטחונית המורכבת והכואבת של חיינו יצרה מרקם ישראלי שבו הזיכרון והאבל הם חלק בלתי נפרד מן ההוויה. אך השנה, התחושה הזאת חדה במיוחד. אנו לא רק זוכרים מלחמות קודמות ואירועי איבה מן העבר — אנו עדיין חיים בתוך השלכותיהם של חודשים ארוכים של כאב, איום ואי־ודאות. זהו זמן שבו השכול איננו רק סיפור של פעם, אלא כאב חי, קרוב ונמשך, גם אם תמונת המצב משתנה מיום ליום.
יום הזיכרון מזכיר לנו שלמרות הפערים והמחלוקות, ישנם ערכים ורגשות שעדיין מחברים בינינו ברגעים של זיכרון לאומי. הוא מזכיר לנו שמאחורי כל שם שנחקק על אנדרטה יש אדם שלם — עם חלומות, תקוות, אהבות, משפחה ועתיד שנקטע. והוא מזכיר לנו את המחיר הכבד ששילמנו, ועודנו משלמים, על הזכות לחיות כעם חופשי בארצנו.
בימים האלה של זיכרון לאומי, ההתנהגות המכבדת והרגישה שלנו היא לא רק ביטוי של נימוס; היא אמירה ערכית על מי אנחנו כחברה וכעם. היא הבסיס ליכולת שלנו להמשיך להחזיק כאן חברה שיש בה כבוד, אחריות וחמלה.
כי ביום הזה, אנחנו לא רק מתאבלים על מי שאיבדנו.
אנחנו גם מתחייבים, בשקט ובענווה, להיות ראויים לזכרם.
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ