שאל את תמי
קטלוג ספרים
כתבות וידאו
מאמרים חדשים / בלוג
בין עייפות לתקווה, בין מציאות קשה לארץ אחת
לא תמיד קל לחגוג, אבל עדיין יש לנו מדינה אחת, שמיים אחדים ואחריות משותפת
מאת: תמי לנצוט ליבוביץ
יש שנים שבהן יום העצמאות נחגג בקול גדול.
ויש שנים שבהן הוא מגיע בשקט אחר.
יום העצמאות 2026 פוגש את ישראל לא מתוך רווחה, ולא מתוך קלות חגיגית. הוא מגיע אל מדינה עייפה. אל אזרחים מותשים. אל לב לאומי שעדיין נושא בתוכו חודשים ארוכים של כאב, דריכות, אובדן, אי־ודאות, מקלטים, כבישים עמוסים, התרעות, לילות קצרים ועצבים קצרים עוד יותר.
לא קל השנה לדבר על עצמאות. לא פשוט להרגיש ולראות אור בקצה המנהרה.
יש עייפות באוויר. יש חוסר סבלנות. יש תחושת עומס גדולה — נפשית, אזרחית ולאומית. ויש גם רגעים של חוסר אונים. רגעים שבהם נדמה שהעצמאות שאנו מציינים איננה מובנת מאליה בלב, גם אם היא חקוקה בדגל, בהמנון ובהיסטוריה שלנו.
ובכל זאת — זהו יום העצמאות שלנו.
ואין לנו ארץ אחרת.
אולי דווקא השנה, יותר מבשנים אחרות, יום העצמאות איננו רק חגיגה. הוא גם מבחן של עומק. מבחן של חוסן. מבחן של שייכות. הוא שואל אותנו לא רק אם אנחנו שמחים, אלא אם אנחנו עדיין יודעים להחזיק כאן בית משותף, גם כשהשמחה איננה שלמה.
78 שנים לאחר הקמת המדינה, ישראל ממשיכה לעמוד. לא תמיד בשלווה. לא תמיד בביטחון מלא. לא תמיד בתחושת בהירות. אבל היא עומדת. בזכות לוחמי צה״ל. בזכות המפקדים והמפקדות. בזכות חיל האוויר ששומר על שמי המדינה. בזכות כוחות הביטחון. ובזכות אזרחים ואזרחיות שמחזיקים את העורף, את הבית, את המשפחה, את מקום העבודה ואת התקווה — גם כשהם עצמם עייפים. ישראל מציינת השנה את יום עצמאותה ה־78.
השנה, המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות חד וכואב במיוחד.
עוד משפחות הצטרפו למעגל השכול.
עוד שמות נוספו אל הזיכרון הישראלי.
עוד בתים למדו מה פירושו של אובדן.
ולכן, יום העצמאות הזה איננו יכול להיות חג מנותק. הוא מוכרח להיות חג שמביט במציאות בעיניים פקוחות.
אבל עצמאות איננה רק זיקוקים, מטס, דגלים ומנגלים.
עצמאות היא גם היכולת להחזיק יחד מדינה תחת לחץ.
היא היכולת לא לקרוס פנימית.
היא היכולת להכיר זה בזה, להתחשב זה בזה, ולזכור שכולנו חיים כאן תחת אותם שמיים, בתוך אותה ארץ, ועם אחריות משותפת למה שיקרה כאן מחר.
אולי השנה, יותר מאשר לשאול אם “מרגישים עצמאות”, נכון לשאול:
איך נראית עצמאות בזמן כזה?
והתשובה אולי איננה פשוטה, אבל היא עמוקה.
עצמאות בזמן הזה נראית כמו אם שמרגיעה ילדים ברגע של פחד.
כמו חייל שחוזר לעוד סבב.
כמו טייסים ואנשי צוות אוויר שיוצאים להגן על שמי הארץ.
כמו אנשי רפואה, כוחות הצלה, מתנדבים, שכנים, סבים וסבתות, מורים, בעלי עסקים, הורים במילואים, ואזרחים שממשיכים לקום בבוקר ולעשות את מה שצריך, גם כשאין להם כבר הרבה כוח.
עצמאות בזמן הזה היא לא תמיד תחושת חג.
לפעמים היא פשוט עמידה.
לפעמים היא התמדה.
לפעמים היא בחירה לא לוותר על הבית, גם כשהבית כולו מתוח.
בין טקס הדלקת המשואות לבין עשן המנגלים, בין מטס חיל האוויר לבין הילדים עם דגלי הנייר, מתקיימת גם השנה הישראליות כולה: מורכבת, רגשית, סוערת, עייפה, אבל עדיין חיה. יום העצמאות בישראל נפתח באופן מסורתי בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, והיום עצמו מזוהה גם עם מטס חיל האוויר, חידון התנ״ך ופרס ישראל.
דווקא השנה, חשוב אולי לחגוג אחרת.
לא בהכרח פחות — אלא יותר במודעות.
יותר בכבוד.
יותר ברגישות.
יותר בהכרת תודה.
להוקיר את מי ששומרים עלינו.
להודות למי שנושאים את העומס.
לכבד את המשפחות שהשמחה איננה פשוטה עבורן.
ולזכור שיום העצמאות איננו רק יום של “על האש”, אלא גם יום של חשבון נפש אזרחי, של אחריות, ושל חיזוק הרקמה המשותפת שלנו.
מבחינת נוהג והתנהלות, דווקא השנה יש ערך גדול במיוחד להתחשבות, במילים אחרות בנימוסים.
במרחב הציבורי — להימנע מרעש מופרז כשאין בו צורך, לשמור על ניקיון, לא להשתלט על מרחבים משותפים, ולזכור שלא כולם חוגגים באותו אופן.
בכבישים — לגלות מעט יותר סבלנות, גם אם קשה.
בפארקים ובאתרי הבילוי — לנהוג באדיבות, לחלוק מקום, ולזכור שגם זה חלק מתרבות של עצמאות.
ובשיח בינינו — לבחור במילים שמחזקות ולא שוחקות.
כי אולי זה לב העניין השנה:
עצמאות איננה רק ריבונות מדינית.
עצמאות היא גם היכולת שלנו להמשיך להיות חברה.
חברה שיודעת לחיות יחד.
להכיל יחד.
להתאפק יחד.
ולזכור שגם בלי תשובות לכל השאלות, עדיין יש כאן בית ששייך לכולנו.
אין פירוש הדבר להתעלם מן הקושי.
הקושי אמיתי.
העייפות אמיתית.
הכאב אמיתי.
הדאגה אמיתית.
אבל גם השייכות אמיתית.
גם האהבה לארץ הזאת אמיתית.
וגם הידיעה הפשוטה, העמוקה, שאין לנו ארץ אחרת.
לכן יום העצמאות 2026 אולי איננו חג של אופוריה.
הוא חג של עמידה.
של הכרת תודה.
של מבט מפוכח.
של תקווה זהירה.
ושל התחייבות שקטה להמשיך להחזיק כאן יחד את הבית הישראלי.
כי גם אם השנה איננו מרגישים תמיד עצמאות במלוא האור —
אנחנו עדיין כאן.
תחת דגל אחד.
תחת שמיים אחדים.
ותחת אחריות משותפת למדינה אחת.
יום עצמאות שיש בו כבוד, רגישות ותקווה לכולנו.
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ