הנימוס כבלם לתאונות דרכים

תרבות הנהיגה בישראל לאן?
תמי לנצוט ליבוביץ | Master of Manners

כאילו שאין לנו די צרות, דילמות ואויבים מחוץ, אנו עדיין ממשיכים ושומעים מדי שבוע על מפגע קטלני וכל כך מיותר מבית.

לפעמים נדמה, שזה אפילו הולך ומחמיר. לאחרונה כמעט ואין סופ"ש בו אנו לא שומעים על קורבנותיו ועל סיפורים כואבים

של משפחות שהאסון הכה בהן.

אני מדברת על מפגע תאונות הדרכים.

העובדות והמספרים מצמררים. אחת לכמה זמן אנו נחשפים לסיפור כואב במיוחד של תאונות פגע וברח,נהיגה בשכרות, נהיגה רשלנית או

שהנהגים עסוקים בו זמנית בשיחות טלפון.

נושא תאונות הדרכים, מתחיל הרבה קודם. אם לא נתייחס לרגע ספציפית לאירועי הדריסה הקשים והקיצוניים, או לבעיית הנהיגה בשיכורות

(נושא כבד בפני עצמו), אזי תרחישים רבים של תאונות יומיומיות היו יכולים להימנע אילו רק נהגו הנוהגים ביישומם של כמה נוהגים

תרבותיים. תאונה היא תאונה. החל מהשריטה הקלה בפגוש ועד המקרים הקשים יותר, בכולם מוטב היה שתמנע.

תרבות הנהיגה בישראל,

כשמה כן היא – תרבות לכל דבר. אז נכון, יש חוקי תעבורה מוסכמים וברורים ויש מי שאמונים על לאכוף אותם ועדיין, נהיגה יומיומית בכבישים

תגלה לצערנו- מקרים חוזרים ונשנים של:

אי מתן כבוד, של זלזול, חוסר התייחסות ואחריות לאדם ולסביבה בקיצור חוסר נימוס אלמנטרי.

יש שאומרים שאנשים שנוהגים ברכב, מתנהגים בשונה לחלוטין, מדרך התנהלותם ללא "חליפת המתכת הממסכת" המכונה רכב.

ההסבר לכך, על פי התיאוריה, הוא בעובדה שבכביש, אנשים מאבדים משהו מאוד מהותי בהתנהגות חברתית, וזה קשר העין האנושי.

אם חושבים על זה, זה נשמע הסבר די הגיוני. הרי לא הייתם מעלים בדעתכם לנהל "תחרות" עם מי שצועד במקביל אליכם על המדרכה,

לעקוף אותו בברוטאליות או "לחתוך" אותו ולפנות במהירות. בכביש לעומת זאת, זה קורה שוב ושוב.

הפתרון הוא פשוט:

ברור ומובן מאליו שיש ליישם את כל חוקי הנהיגה הבסיסים – לעצור באדום (ולא לנסות "לגנוב" רמזור), לתת זכות קדימה כאשר התמרור

מורה על כך, לעצור במעבר חציה, לנסוע בהתאם למהירות המותרת, לעקוף רק היכן שמותר, וכיוב'. אבל זה גם הרבה מעבר לכך.

בכבישים יש לא אחת מקרים של קבלת החלטות שאין להן חוקים כתובים בחוק, אבל עלינו להתנהל בהן כאילו נפגשנו עם אדם זר ברחוב.

בתכל'ס, זה טריוויאלי. נסו למשל לדמיין שמי שברכב מאחוריכם מחייך אליכם באדיבות ומבקש סליחה. וותרו לו- תנו לו לעקוף אתכם ופנו לו את הנתיב.

זכרו שרוב הסיכויים שמי שברכב לפניכם, לא מעכב אתכם בכוונה. דין שניים עד ארבעה גלגלים כדין שתי רגליים.

בכביש בדיוק כמו בחיי היום יום, יש להנהיג ולקיים קוד התנהגות לתקשורת בין אישית (ואל תשכחו שזו לא התנהגות בין רכבית! יש אדם מאחורי ההגה),

יש להנהיג כללי נימוס בסיסיים.

הדרך הכי טובה לעשות זאת היא לא בחוקי התעבורה היבשים, אלא בחוקי הנימוס, בקוד שאנו נקבע לעצמנו.

כך למשל נוכל לקבל החלטה בטרם צאתנו מהבית, שהיום נעשה 3 מעשים טובים.

לדוגמא: נאפשר למישהו להשתלב לפנינו בנתיב (מי יודע? אולי באמת הוא טעה בדרך, או שאולי הוא באמת מאוד ממהר?) ונעשה זאת בחיוך ובפרגון.

אם מישהו פינה לנו את הדרך ואפשר לנו לעקוף – נשיב על מחווה זו בניד ראש ובהנפת יד לתודה. איכשהו, אני בטוחה שהחיוך יעלה בשני

הרכבים. נעשה זאת מספר פעמים, וכך, בסוף היום נסכם את מעשינו.

בואו ננסה ליישם זאת במשך כחודש, ולצורך כך נהיה השוטרים של עצמנו. הלוואי ויכולנו ליישם את ניסוי הנימוס הזה בכל הארץ.

התזה שלי היא שזה יצמצם במשהו את התאונות הכול כך מיותרות.

הכביש הוא לא זירת קרבות, כאלו, יש לצערנו מספיק. הכביש הוא בסך הכול, מסלול תעבורה, או בזוית נוספת- הוא עוד מקום

לאינטראקציות, אינטראקציות שבכוחנו להפוך אותן לנוחות וחיוביות.

אסור שנשכח שכלי רכב, הוא כלי תעבורה נוח, ויחד עם זאת הוא עלול להתגלות ככלי מאוד מאוד מסוכן, משל הלכנו עם כלי נשק ברחוב.

נו, אז מה אתם אומרים? נתחיל את הניסוי מהיום?

סעו באדיבות….

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ