ילדים בגילאי הגן נמצאים בנקודת זמן קריטית להתפתחות החברתית והרגשית. המוח הצעיר סופג ומעבד מידע במהירות מדהימה, ודפוסי התנהגות שנרכשים בגיל זה משפיעים על האישיות המתגבשת. כשילד לומד לומר "תודה", "בבקשה" ו"סליחה" בגיל צעיר, הוא אינו רק שולט במילים - הוא מפתח תפיסת עולם המבוססת על התחשבות באחר.
פעמים רבות אנו מוצאים עצמנו אומרים על אדם זה או אחר "איזו חוצפה", אך מעטות הפעמים שעצרנו לחשוב על משמעות המילה, מקורה וכיצד להשתמש בה, כלומר; מתי אדם אכן חוצפן? האם קיים קשר בין חוצפה ונימוס או האם מדובר בשני עולמות שונים,יש כאלה אשר יאמרו כי נימוס מתייחס להתנהגות וחוצפה הינו מושג בלבד שאינו בהכרח מתייחס להתנהגות אלא למצב עניינים, אווירה או אופי האם זה נכון?
עד היום רק קראנו בספרים או ראינו בסרטים תרחישי מגיפה כאלו ופתאום עלינו להתמודד אתם פנים אל פנים. הנתק מהמשפחה והחברים, הבידוד, החדשות שמשודרות 24/7 ואפילו המסכות יוצרים יחד מצב חדש, לא ברור ומלחיץ, אבל איזה מזל שיש לנו זה את זה. איזה מזל שדווקא עם בני הבית שלנו מותר לשבת קרוב ולחבק לחיקנו ולהרגיע שהכל יהיה בסדר. אם ננסה להסביר את זה לילדים, ולהאמין בזה בעצמנו, המבוגרים - נצליח להפוך את הבית הקטן שלנו לאי של שפיות.
המרחק והבידוד בצורה גורפת והם הראשונים שהיו אמורים להיבדק ולקבל את העזרה המקסימלית, בין היתר גם בבתי אבות מוסדיים ופרטיים שהפכו פופולאריים בשנים האחרונות עם עשרות אלפי אנשים בגיל השלישי שבוחרים לעבור לסגנון חיים זה ולהנות מחיים חברתיים עשירים יותר. במקום זה, נפלה החלטה "לחנך" את הישראלים לקשר משפחתי. במקום טיפול הולם ושקיפות קיבלנו פרסומות מטיפות בטלוויזיה עם "תתקשרו לאבא, לאמא, לסבא ולסבתא",
הסיביליטי במצבי חירום איננה מותרות אלא הכרח. היא משמשת כמנגנון הגנה חברתי המאפשר לשמר את האנושיות גם בתנאים הקשים ביותר. דווקא כאשר אנשים מתמודדים עם פחדים קיומיים ועם מציאות קיצונית, נחשפת האנושיות האמיתית ונבחנים ערכים יסוד של רגישות, הכלה והתחשבות.
רוב התלמידים ובעיקר בכיתות הנמוכות (שלא נדבר על כיתה א'), מאוד שמחים ומתרגשים לחזור לבית- הספר, שהרי גם להם החופש בשלב מסוים כבר נמאס, מה גם שהפרפרים בבטן מתחילים כבר בזמן רכישת כל הציוד לבית-הספר ועטיפת הספרים והמחברות. בנוסף ישנם עדיין בתי הספר המחייבים תלבושת אחידה וזהו הרי טקס נוסף של רכישת בגדים חדשים המיוחדים אך ורק לבית הספר, לרגל תחילת שנת הלימודים.
החופש הגדול כבר כאן! עבור בני הנוער זה אומר לבלות את מרבית שעות היממה בחוף הים עם חברים ועם ה-iPod. אך עבור הורים עם ילדים קטנים יותר זה אומר ב-ל-א-ג-ן!הורים ובעיקר אמהות צריכות להיות יצירתיות במהלך החופש הגדול, ובזמן שנשאר מהחופש הגדול – אפשר אפילו ליהנות ממנו בלי לבזבז הרבה כסף. לשם כך צריך לתכנן מראש מה יהיה סדר היום.
על נימוסים,הורים וילדים מאת:תמי לנצוט ליבוביץ ילדים נולדים לעולם עם כישורי תקשורת מולדים,טבעיים וחזקים ,החיוך ,ההתחשבות ויכולת החיקוי והניסיון לנסות להדמות למבוגרים הסובבים אותם ולכן אין דרך טובה יותר להקנות נימוסים לילדים דרך הדוגמא האישית. כאשר ילד קטן עדיין בכדי להבין את מהות הנימוס, ההורה צריך להחדיר לו את המשמעות באמצעות מעשים שהוא עצמו עושה. כבר בשלב הזה, ההורה יכול להראות לילדו איך האנשים מתייחסים זה לזה, תוך שהוא מדגים לילד כיצד הוא עצמו מתייחס לאנשים שסביבו. ילד שרואה את הוריו מדברים
חינוך הילדים לנימוסים חייב להתבצע בסיבה נינוחה,בארבע עיניים. אי אפשר להעיר לילד מול אנשים אחרים ,כגון מבוגרים או חברים שלו, גם סיטואציה פומבית כמו ביקור אצל קרובי משפחה כמו סבא וסבתא או חברים קרובים אינה מתאימה לכך. הדבר יגרום מבוכה רבה לילד,הילד ייעלב,יפגע ומצב זה יעורר התנגדות מצידו ואז תושג התוצאה ההפוכה בדיוק. יחד עם זאת, ילדים חייבים לדעת ולהפנים שיש קודי התנהגות שונים במצבים ומקומות שונים,
חלק ב' של הסיפורים הקצרים ילדים יכולים להתחיל להיות מחונכים לנימוס. אם הילד שלכם שומע בבית באופן סדיר את המילים "תודה", "בבקשה" ו-"סליחה" – הוא ידע להשתמש במילים אלה ויפנים את חשיבותם כבר מגיל צעיר מאוד.
נחמד ויעיל להתחיל לחנך לעקרונות ולערכי נימוס כבר בשנים הראשונות את ילדינו. מאחר ומדובר בתהליך ממושך בעל שלבים רבים, ככל שנקדים כך התוצאות תהינה טובות יותר. כיאה לכל תהליך חינוכי, הגורם החשוב ביותר הוא המחנך – אתם – והדוגמה האישית שאתם נותנים לילדים שלכם. כבר בגיל מאוד צעיר – החל מהשלב בו הם מבינים הקשרים של דיבור ומפנימים את משמעות המילים שהם שומעים – ילדים יכולים להתחיל להיות מחונכים לנימוס.
ב 20 בנובמבר בכל שנה, החל משנת 1954 מציינים את יום הילד והילדה הבינלאומי. יום זכויות הילד. אי אפשר לדבר על נימוסים וילדים מבלי להתייחס בכאב עצום למצב הילדים החטופים שנמצאים 418 יום בתת תנאים, חטופים בעזה ולכמות הילדים הרבים שהתיתמו במלחמה זו.השאלה שנשאלת בכאב,איפה זכויות הילד הבינלאומי???!!!!.
