יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות איבה

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות איבה
תמי לנצוט ליבוביץ

אחת לשנה, בהפרש של שבוע, אנו - אזרחי ישראל מתבקשים למלא את חובנו הלאומי וחובתנו המוסרית ולזכור את כל הנופלים שנתנו חייהם למען מדינת ישראל והעם היהודי.

המציאות הביטחונית בחברה הישראלית הפכה רבים מאיתנו לחלק ממשפחת השכול. למרבה הצער, כמעט כל אדם בוגר בישראל מכיר משפחה שאיבדה את יקיריה בשואה, במערכות ישראל או בפיגועי הטרור. עובדה זו מחייבת אותנו לכבד את זכר הנופלים ולהנציח את זכרם. כיבוד נוהגי ימי הזיכרון והקפדה על התנהגות נאותה ומנומסת הם הבסיס לקיומה של חברה מאוחדת וחזקה.

השנה לא כשנים קודמות אנו מתמודדים עם מצב חדש. מצב הקורונה. פעם ראשונה בהסטוריה נצטרך לציין יום קשה זה בבתים, מול הטלוויזיה ובפגישות ווירטואליות, ולא במצב המתבקש בלהיות ביחד, לתמוך ולחבק פיזית לנגב דמעה אחד של השני ומעט לעודד ולעזור. מצב הזוי בלשון המעטה. כמו לקוח מסרט אימיים. איך זה יכול להיות? איך נעמוד בזמן הצפירה בדומייה ונרכין את ראשנו לבד, או עם "המשפח הגרעינית", המושג שלא מפסיקים לשמוע לאחרונה, איך נכבד ונחזק את "תחושת ה "ביחד", המאפיינת את היום כולו. והגרוע מכל, בשמירת המרחק המקובל בימים אלו אחד מהשני.המרחק החברתי,

אך היות וכולנו מבינים שהמטרה של ה"בידוד" וחוסר ההתקהלות נועד לשמור על בריאותינו, ובריאות ההורים, הסבים והסבתות נקבל זאת בהערכה. על מנת שהמשפחות השכולות לא ירגישו לבד, נתקשר,נבקר במרחב האפשרי, נקיים שיחות ווידאו ונזכר ביחד בקול האנושי בכל אותם סיפורים, זכרונות יפים, ופרטים קטנים שהמשפחה מחכה לשמוע עוד ועוד במשך שנה שלמה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מחייבים אותנו להנציח את המתים ולשמר את זכרם. ימים אלה אינם ימים פרטיים, הם ימים ציבוריים בהם היגון והשכול הופכים לנחלת החברה הישראלית כולה.

כלל הרשויות והמוסדות הלאומיים מחויבים בטקסי זיכרון ממלכתיים, בימים שכאלה מתבקשים כל אזרחי המדינה לנהוג על פי כללי ההתנהגות המקובלים ולכבד את קדושת היום ואת זכר הנופלים.

במהלך ימי הזיכרון נשמעת בכל רחבי הארץ צפירה שבמהלכה נפסקת כל עבודה ותנועת הדרכים מושבתת. המדינה כולה עומדת בדומייה לזכרם של החללים והקורבנות ומרכינה ראשה לאות אבל.

בניגוד לכללי ההתנהגות המקובלים באירועים ציבוריים, האדם הפרטי יכול לנהוג בביתו על פי תחושתו האישית. אף על פי כן, יש להקפיד שלא להשמיע ביום זה מוזיקה רועשת ולא להדליק את הטלוויזיה בקולי קולות. אין עוררין על חופש הפרט בביתו, אך הנימוס הבסיסי מחייב אותנו להתחשב בסביבה בה אנו חיים.