יום השואה: למה הזיכרון מאתגר – וחיוני – דווקא עכשיו

יום השואה: למה הזיכרון מאתגר – וחיוני – דווקא עכשיו

תמי לנצוט ליבוביץ | Master of Manners

מדי שנה מציינים בישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וב־27 בינואר מצוין ברחבי העולם גם יום השואה הבינלאומי — לציון שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו.
השנה, קשה להתעלם מהשאלה המרחפת באוויר:
האם בעולם רווי קונפליקטים, מלחמות, שיח פוליטי קיצוני והטחת האשמות — יש עדיין מקום לזיכרון השואה כפי שהכרנו אותו?

דווקא עכשיו — התשובה חייבת להיות כן.

למרות מציאות בינלאומית מתוחה, עימותים אלימים, הקצנה אידאולוגית ועלייה מדאיגה באנטישמיות הגלויה והמרומזת, יום השואה הבינלאומי מצוין גם השנה. האו"ם, מדינות דמוקרטיות, מוסדות חינוך ותרבות ממשיכים לקיים טקסים, כנסים ויוזמות חינוכיות. לא כולם עושים זאת מאותה סיבה — אך עצם הציון הוא אמירה: יש קווים אדומים שהעולם עדיין מתקשה לוותר עליהם.

ובכל זאת, הזיכרון הפך בשנים האחרונות לשדה פוליטי.
יש מי שמנסים לטשטש, להשוות, relativize.
יש מי שמשתמשים בשואה כדי להצדיק הכול — ומנגד, מי שמבקשים למחוק אותה מהשיח בשם “עייפות היסטורית”.
והתוצאה: זיכרון שנמצא תחת מתקפה.

השואה לא הייתה רק פשע נגד היהודים.
היא הייתה כישלון של מדינות, מוסדות, אליטות אינטלקטואליות וקהילות שלמות. היא התרחשה בלב אירופה המתורבתת, בשתיקה רועמת של רבים. ולכן הזיכרון שלה אינו נוח — הוא דורש אחריות.

בישראל, יום השואה הוא רגע נדיר של קונצנזוס. הצפירה, סגירת מקומות הבילוי, הטקסים והשידורים — הם בחירה ציבורית לעצור. לא להתווכח. לא לדרג. לא להתחרות על סבל.
פשוט לזכור.

ככל שמספרם של ניצולי השואה הולך ופוחת, האחריות עוברת אלינו — לא רק לשמר את הסיפור, אלא לשמור על האופן שבו מדברים עליו.

וכאן נכנסת תפיסת Fine Skills:
היכולת לנהוג בריסון גם כשבוער.
להבחין בין ביקורת לגסות.
להבין שלא כל מאבק מצדיק מחיקת זיכרון.

Fine Skills ביום השואה הם הבחירה לא להשתמש בזיכרון כנשק — אלא כמצפן.
לא לצעוק בשם העבר — אלא ללמוד ממנו.

דווקא בעידן שבו שיח ציבורי הפך לאגרסיבי, מקוטב ולעיתים חסר גבולות,
הבחירה לזכור בשקט, בכבוד ובאחריות
היא עמדה פוליטית בפני עצמה.

לכתבה נוספת בנושא באתר: זיכרון השואה בעידן של טלטלה

©כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ