מה קרה לתרבות השיח בפאנלים הטלוויזיוניים?

כשכולם מדברים ואף אחד לא מקשיב

מה קרה לתרבות השיח בפאנלים הטלוויזיוניים?

מאת: תמי לנצוט ליבוביץ | Master of Manners

פותחים טלוויזיה בבוקר — פאנל.

בצהריים — עוד פאנל.

בערב — פאנל מורחב.

ובלילה — סיכום עם עוד פאנל.

נדמה שהמסך הישראלי התמכר לפורמט הזה בלי גבול. עוד שולחן, עוד פרשן, עוד “מומחה”, עוד “לשעבר”, עוד מי שהיה פעם משהו — והנה הוא כבר באולפן. העיקר למלא זמן שידור.

אבל ככל שהפאנלים מתרבים, כך מתחדדת תחושה לא נוחה: אנחנו כבר לא באמת צופים בדיון. אנחנו צופים ברעש.

פאנל טלוויזיוני אמור היה להיות מקום להחלפת דעות, להבנת מציאות מורכבת, להרחבת פרספקטיבה. בפועל, לא פעם הוא הופך למאבק על זמן אוויר: מי יקטע ראשון, מי יגיב מהר יותר, מי יישמע חזק יותר.

במקום שיחה, אנחנו מקבלים התנגחות.

במקום הקשבה — המתנה לתור ההתפרצות.

במקום מחשבה — תגובתיות.

אחד הדברים הבולטים ביותר הוא היעדר ההקשבה. בזמן שאחד מדבר, האחר בודק טלפון. שלישי כבר מתכונן למשפט הבא שלו. והמנחה, במקום לנהל דיון, נאלץ לעיתים לשמש כשוטר תנועה באולפן עמוס אגו.

גם המושג “מומחה” נעשה גמיש מאוד. לא תמיד מדובר באנשי מקצוע עדכניים, אלא לעיתים במי שבעברם הרחוק החזיקו בתפקיד כלשהו, ומאז הפכו לדמויות אולפן קבועות. המסך צריך אנשים זמינים, רהוטים, טלוויזיוניים — והשאלה אם הם באמת האדם הנכון לנושא, נדחקת לעיתים הצדה.

הבעיה אינה נשארת באולפן. הטלוויזיה גם מעצבת את תרבות השיח שלנו. כשהמסך חוזר שוב ושוב על קטיעה, זלזול, דיבור יתר וחוסר סבלנות, הוא מלמד את הציבור שזו דרך לגיטימית לדבר.

חשוב לזכור:

אבל שיחה אינה זירה.

וקטיעה אינה כוח.

וצעקה אינה עומק.

אולי הגיע הזמן לדבר גם על נימוסי אולפן: לא קוטעים, לא בוהים בטלפון בזמן שאחר מדבר, לא מזמינים אנשים רק כדי למלא דקות, ולא כל אי־הסכמה חייבת להפוך לקרב.

כי כשכולם מדברים ואף אחד לא מקשיב, אין באמת דיון.

יש רק שידור.

לכתבה נוספת בנושא:תרבות-השיח-בפאנלים-הטלוויזיוניים

©כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ