מנומסים מאוד. אבל האם גם אדיבים?

נימוס, אדיבות וסיביליטי – הכבוד והאנושיות שמאחורי הכללים
לרגל יום האדיבות העולמי | 13 בנובמבר

יש אנשים שיודעים בדיוק כיצד לערוך שולחן חגיגי, באיזה מזלג להשתמש, מתי ללחוץ יד וכיצד לפנות לאדם בעל תואר מכובד.

ובכל זאת, אותם אנשים עלולים לחלוף על פני עובד הניקיון בלי לברך אותו לשלום, לקטוע את דבריו של אדם אחר או להתעלם ממישהו הזקוק לעזרה.

ומנגד, כולנו מכירים אנשים שמעולם לא למדו את כללי הנימוס הרשמיים, אינם מכירים את כללי הפרוטוקול, אך יודעים להעניק לאחרים תחושה שהם רצויים, מוערכים ומכובדים.

אז מי מהם מנומס יותר?

והאם נימוס ואדיבות הם בעצם אותו הדבר?

לרגל יום האדיבות העולמי, המצוין מדי שנה ב־13 בנובמבר, אני מבקשת לחזור לשאלה המלווה אותי לאורך שנות עבודתי בתחום הנימוסים, ההתנהגות והתרבות האנושית:

מה הופך אדם לאדם מנומס באמת?

התשובה מורכבת הרבה יותר מהיכרות עם כללי ה"עשה" וה"אל תעשה".

נימוס – הרבה מעבר לכללי התנהגות

כשאנחנו שומעים את המילה נימוס, רבים מאיתנו חושבים מיד על מילות הקסם המוכרות: בבקשה, תודה, סליחה.

אחרים חושבים על נימוסי שולחן, על קוד לבוש, על לחיצת יד או על הדרך הנכונה להציג שני אנשים זה בפני זה.

אלה בהחלט חלק מעולם הנימוסים, אבל הם אינם מהותו.

לאורך השנים נהגתי להסביר את תפקידו של הנימוס באמצעות דימוי מעולם התנועה:

"אם נדַמֶה את העולם הסובב אותנו למערכת כבישים, הרי שהנימוס הוא מערכת התמרורים והכללים המכוונים אותנו; מערכת המבוססת על השכל הישר ומנחה אותנו מתי לתת זכות קדימה לזולת, מהי המהירות המותרת וכיצד עלינו לאותת לנהגים אחרים על כוונותינו. הנימוס מונע 'תאונות חברתיות' ומאפשר לנו להגיע למחוז חפצנו בשלום ובמהירות."

תמי לנצוט ליבוביץ

אבל כדאי לחשוב לרגע על הדימוי הזה לעומק.

נהג יכול לציית לכל חוקי התנועה, ובכל זאת להיות חסר התחשבות. הוא יכול לנהוג בדיוק במהירות המותרת, אבל לא לגלות סבלנות כלפי נהג מהסס או כלפי הולך רגל מבוגר.

כך גם בחברה האנושית.

אפשר להכיר את כל הכללים, אך להחמיץ את האדם שלמענו הם נועדו.

נימוס אמיתי אינו מסתפק בהיכרות עם הכללים. הוא מחייב גם שיקול דעת, מודעות לסביבה ורגישות למי שנמצא מולנו.

ומהי אדיבות?

האדיבות היא הדרך שבה אנחנו מבטאים יחס נעים, מכבד ומתחשב כלפי הזולת.

היא מתגלה בטון הדיבור, בסבלנות, בהקשבה, בנכונות לעזור וביכולת להבחין בצרכיו של אדם אחר.

אבל חשוב לדייק גם כאן.

בשפה האנגלית קיימת הבחנה מעניינת בין כמה מושגים שאנו נוטים לעיתים לכלול תחת הכותרת הכללית "נימוסים":

  Etiquette מערכת עקרונות וכללי התנהגות חברתיים.

  Manners גינונים וההתנהגויות שבאמצעותם אנו מבטאים את העקרונות האלה.

 Courtesy אדיבות, יחס מכבד ומתחשב.

 Kindness טוב לב, אכפתיות ורצון להיטיב עם הזולת.

 Civility תרבות של יחסים בין בני אדם בחברה, המבוססת על כבוד הדדי, איפוק, אחריות והתחשבות.

המושגים האלה אינם זהים, אך הם קשורים זה בזה.

למשל, אדם שמחזיק את הדלת עבור מי שהולך אחריו נוהג בנימוס.

אם הוא מבחין שהאדם מתקשה בהליכה, ממתין בסבלנות ומציע עזרה, הוא מוסיף למעשה גם אדיבות ואכפתיות.

ואם הוא נוהג כך באופן טבעי כלפי כל אדם, ללא קשר לגילו, למעמדו או למוצאו, הוא מבטא עיקרון רחב יותר של כבוד אנושי.

ההבדל אינו תמיד במעשה עצמו, אלא במודעות, בכוונה ובאופן שבו אנחנו מבצעים אותו.

מבט לאחור: כיצד הפך הנימוס לחלק מהציוויליזציה?

בני אדם עסקו בשאלת ההתנהגות הראויה כבר לפני אלפי שנים.

בתרבויות העתיקות התפתחו כללים שנועדו להסדיר יחסים בין אנשים, להגדיר חובות כלפי הזולת ולאפשר חיים משותפים.

במהלך ימי הביניים והרנסנס התפרסמו באירופה מדריכים להתנהגות נאותה, במיוחד בחצרות המלוכה ובקרב המעמדות הגבוהים.

בשנת 1530 פרסם ההומניסט ההולנדי ארסמוס מרוטרדם את ספרו De Civilitate Morum Puerilium, מדריך להתנהגות נאותה לצעירים.

ארסמוס עסק בנושאים שנראים לנו מוכרים גם היום: הופעה, מחוות גוף, התנהגות בשיחה, נימוסי שולחן ויחסים בין אנשים.

אחד הרעיונות המרכזיים העולים מן החיבור הוא שההתנהגות החיצונית אינה מנותקת מן האדם הפנימי ומיחסו לסביבתו.

מאות שנים לאחר מכן חקר הסוציולוג נורברט אליאס את התפתחות דפוסי ההתנהגות בחברה האירופית בספרו החשוב The Civilizing Process, שפורסם לראשונה בשנת 1939.

אליאס בחן כיצד כללי התנהגות שהתפתחו בחצרות האצולה השתנו והתפשטו בהדרגה בחברה, וכיצד גברה חשיבותם של האיפוק, השליטה העצמית וההתחשבות ביחסים בין אנשים.

כשאני מתבוננת בתהליכים האלה, אני מוצאת בהם רעיון מרכזי אחד:

הנימוס התפתח לא רק כדי שאנשים ייראו תרבותיים, אלא גם כדי שיוכלו לחיות יחד.

הצורות החיצוניות של הנימוס השתנו לאורך ההיסטוריה. העקרונות האנושיים שבבסיסו נותרו חיוניים.

אמילי פוסט: לא המזלג חשוב, אלא האדם

אחת הדמויות החשובות בהתפתחות עולם הנימוסים המודרני היא אמילי פוסט, שספרה Etiquette פורסם בשנת 1922.

מכון Emily Post, הממשיך את מורשתה, מגדיר שלושה עקרונות יסוד לנימוס:

התחשבות (Consideration), כבוד (Respect) וכנות (Honesty).

לפי גישה זו, כללי ההתנהגות משתנים בהתאם לזמן, למקום ולתרבות, אך העקרונות המנחים אותם עמוקים ויציבים הרבה יותר.

זהו רעיון שאני מזדהה איתו מאוד.

הרי המטרה של נימוסי שולחן אינה להוכיח שאנחנו יודעים להשתמש נכון בסכו"ם.

המטרה היא לאכול בחברת אחרים באופן נעים, שאינו מביך אותנו ואינו מכביד על הסובבים אותנו.

לחיצת יד אינה רק מחווה טכנית.

היא דרך להביע הכרה, כבוד ופתיחות כלפי אדם אחר.

גם אמירת "תודה" אינה אמורה להיות תגובה אוטומטית בלבד.

זוהי הכרה בכך שמישהו עשה עבורנו דבר הראוי להערכה.

כללי הנימוס מעניקים לנו שפה משותפת. האדיבות מעניקה לשפה הזאת חום אנושי.

סיביליטי – אמנות החיים יחד

וכאן אני מבקשת להכניס מושג שליווה אותי בכתיבתי המקצועית במשך שנים, ואף הקדשתי לו מקום מרכזי בספריי:

סיביליטי – Civility.

המושג קשור לשורש הלטיני Civitas, המתייחס לעיר ולקהילה אזרחית.

אולם משמעותו רחבה הרבה יותר מנימוסים עירוניים או מהתנהגות תרבותית במרחב הציבורי.

סיביליטי עוסק באיכות היחסים בין בני אדם החיים יחד בחברה.

הוא כולל כבוד הדדי, איפוק, אדיבות, סובלנות, אמפתיה, אחריות, הגינות ויכולת להכיר בקיומו ובצרכיו של הזולת.

בספריי הדגשתי כי ערכים אלה אינם רק יסודותיה של משפחה בריאה, אלא גם אבני הבניין של חברה אנושית ומתוקנת.

הסיביליטי מזמין אותנו להתבונן בהתנהגות שלנו לא רק דרך השאלה:

"האם פעלתי לפי הכללים?"

אלא גם דרך שאלות נוספות:

האם הבחנתי באדם שמולי?

האם נתתי לו מקום?

האם התחשבתי ברגשותיו?

האם אפשרתי לו לשמור על כבודו?

והאם ההתנהגות שלי תרמה לאיכות היחסים בינינו?

החוקר האמריקאי פ. מ. פורני (P. M. Forni), ממובילי חקר הסיביליטי המודרני, עסק בספרו Choosing Civility בהתנהגויות יום־יומיות שבאמצעותן ניתן לטפח יחסים אנושיים מכבדים.

גם המכון האמריקאי לסיביליטי מדגיש שהמושג אינו מסתכם בנימוס חיצוני. הוא כולל יכולת לבטא את האמונות, הצרכים והזהות שלנו מבלי להשפיל או לפגוע בכבודו של אדם אחר.

וזוהי נקודה חשובה במיוחד.

סיביליטי אינו חולשה.

הוא אינו מחייב אותנו להסכים עם כולם, לחייך בכל מצב או לוותר על עמדותינו.

אפשר להיות אסרטיביים, נחושים ובעלי דעה עצמאית, ובה בעת להיות מנומסים, אדיבים ומכבדים.

למעשה, לעיתים דווקא היכולת לומר "לא", להציב גבולות או להביע התנגדות בלי להשפיל את האחר היא הביטוי הבוגר ביותר של סיביליטי.

לפעמים כל הסיפור הוא לראות את האדם שמולנו

אחד הרעיונות שהדגשתי בכתיבתי על סיביליטי הוא שההתחשבות מתחילה בעצם ההכרה בקיומו של הזולת.

אנחנו חיים בעולם עמוס, מהיר ותחרותי.

לעיתים אנחנו רואים אנשים בעיקר דרך תפקידיהם: המלצר, הנהג, הקופאית, המאבטח, העובדת במשרד.

אבל מאחורי כל תפקיד נמצא אדם.

כאשר אנחנו נכנסים לבניין ומברכים את השומר בבוקר טוב, אנחנו לא רק מקיימים כלל נימוס.

אנחנו אומרים לו, למעשה: ראיתי אותך. הבחנתי בנוכחותך.

כאשר אנחנו מקשיבים לעובד צעיר בישיבה ולא קוטעים את דבריו, אנחנו מעניקים לו מקום וכבוד.

כאשר אנחנו מציגים בפני אורח חדש את האנשים המשתתפים בשיחה, אנחנו מאפשרים לו להרגיש שייך.

וכאשר אנחנו מבחינים באדם שנשאר לבדו באירוע חברתי ומזמינים אותו להצטרף, אנחנו הופכים את הנימוס ממערכת כללים למעשה אנושי.

לעיתים המחוות הקטנות ביותר הן בעלות המשמעות הגדולה ביותר.

האם הנימוס הוא שפה בינלאומית?

במידה רבה כן, אבל חשוב להבחין בין עקרונות משותפים לבין דרכי הביטוי שלהם.

בתרבות אחת מקובל להביע כבוד באמצעות לחיצת יד.

ביפן, הקידה ממלאת תפקיד חשוב במערכת הברכות והיחסים החברתיים.

בתאילנד מקובל להשתמש, בנסיבות מתאימות, במחוות ה־Wai, שבה מצמידים את כפות הידיים זו לזו.

בתרבויות מסוימות פנייה בשם הפרטי מעידה על קרבה ופתיחות. באחרות, שמירה על תארים ופנייה רשמית מבטאת כבוד.

גם שמירת מרחק פיזי, קשר עין, עוצמת הדיבור והדרך שבה מסרבים להזמנה עשויים לקבל משמעות שונה מתרבות לתרבות.

המחוות משתנות, ולעיתים אפילו סותרות זו את זו.

מה שנחשב נעים וידידותי במקום אחד עלול להתפרש כחוסר רגישות במקום אחר.

אבל מאחורי מרבית המחוות האלה עומד ניסיון לענות על צורך אנושי דומה: להכיר באדם האחר, לכבד אותו וליצור יחסים חברתיים תקינים.

זו אחת הסיבות לכך שאני מדגישה תמיד את החשיבות של היכרות עם תרבויות העולם.

אין צורך לחקות כל מנהג מקומי, אך חשוב ללמוד להבין אותו ולכבד את משמעותו.

נימוס בינלאומי אינו מחייב אותנו לאבד את זהותנו. הוא מחייב אותנו להיות מודעים לכך שגם לאחרים יש זהות משלהם.

האם אפשר להיות אדיבים בלי להיות מנומסים?

בהחלט אפשר לגלות טוב לב ואכפתיות גם בלי להכיר את כללי ההתנהגות המקובלים.

אדם עשוי לסייע לאורח בזרות גמורה, להציע לו מקום ישיבה או לחלוק איתו את ארוחתו, גם אם אינו בקיא בכללי האירוח הפורמליים.

המעשה שלו מבטא אנושיות ונדיבות.

אבל האם זה אומר שכללי הנימוס מיותרים?

ממש לא.

כוונה טובה אינה מבטיחה תמיד תוצאה טובה.

לעיתים אדם מבקש לעזור, אך עושה זאת בדרך שמביכה את מי שמקבל את העזרה.

לעיתים מישהו מחמיא לאדם אחר מתוך רצון לשמח אותו, אך מתייחס לנושא אישי או רגיש.

ולעיתים אדם מגלה חום וקרבה, אך אינו מכבד את המרחב האישי של זולתו.

כאן נכנסים לתמונה שיקול הדעת, ההיכרות עם מוסכמות חברתיות והרגישות לנסיבות.

טוב לב הוא מניע חשוב. הנימוס מסייע לנו לבטא אותו בדרך שהאחר יוכל לקבל בנוחות ובכבוד.

גם ההפך נכון.

אדם יכול לפעול בדיוק לפי הכללים, אך לעשות זאת מתוך התנשאות, זלזול או אדישות.

זוהי אולי התנהגות תקינה מבחינה פורמלית, אך היא רחוקה מרוחו של הנימוס במיטבו.

נימוס בעידן העכשווי – גם כשהמסך מפריד בינינו

בעולם הדיגיטלי ההבחנה בין נימוס, אדיבות וסיביליטי מקבלת משמעות חדשה.

אפשר לשלוח הודעת דוא"ל מנוסחת להפליא, לפתוח בברכה רשמית ולסיים ב"בברכה", ובתוכן ההודעה לכתוב דברים פוגעניים ומשפילים.

אפשר להוסיף סמיילי מחויך להודעה בוואטסאפ, ובאותו זמן להפעיל לחץ בלתי סביר על אדם לענות מיד.

אפשר להתווכח ברשתות החברתיות בלי להשתמש בקללות, אך ללעוג בעקביות לאדם שחושב אחרת.

הטכנולוגיה משנה את אמצעי התקשורת שלנו, אך אינה מבטלת את האחריות האנושית המוטלת עלינו.

להפך.

כאשר איננו רואים את הבעות פניו של האחר ואיננו שומעים את נימת קולו, נדרשת מאיתנו לעיתים רגישות רבה עוד יותר.

וזה נכון גם בעידן הבינה המלאכותית.

ככל שאנו מתרגלים לתקשורת מהירה, ישירה ומיידית עם מערכות טכנולוגיות, חשוב שלא נאבד את ההרגלים האנושיים של הקשבה, סבלנות והתחשבות.

אז מה חשוב יותר – נימוס או אדיבות?

בעיניי, זו אינה תחרות.

נימוס ואדיבות משלימים זה את זה.

הנימוס מעניק לנו עקרונות וכלים להתנהלות חברתית.

האדיבות מבטאת את ההתחשבות והיחס האנושי שבאמצעותם אנו משתמשים בכלים האלה.

והסיביליטי מרחיב את המבט מן היחיד אל החברה כולה: אל האחריות שלנו ליצור סביבת חיים שבה אנשים יכולים להתנהל יחד בכבוד, גם כאשר הם שונים זה מזה.

אדם מנומס באמת אינו נמדד רק ביכולתו להשתמש נכון במזלג הדגים, לבחור את קוד הלבוש המתאים או לפנות לאדם בתוארו הרשמי.

הוא נמדד גם באופן שבו הוא מתייחס לאדם שאינו יכול להועיל לו, כיצד הוא מגיב לטעות של מישהו אחר, ועד כמה הוא מצליח לשמור על כבוד הזולת גם ברגעי כעס או אי־הסכמה.

יום האדיבות העולמי הוא הזדמנות להזכיר לעצמנו שהאדיבות אינה מחווה חגיגית השמורה ליום אחד בשנה.

היא מתבטאת באלפי החלטות קטנות שאנחנו מקבלים בכל יום.

האם להקשיב או לקטוע?

האם להתעלם או להבחין?

האם להשפיל או לכבד?

האם לעזור או להמשיך בדרכנו?

ולפעמים, כל שנדרש הוא חיוך, ברכת שלום או רגע של תשומת לב.

לסיום, מחשבה לקראת יום הסובלנות הבינלאומי

שלושה ימים לאחר יום האדיבות, ב־16 בנובמבר, מצוין יום הסובלנות הבינלאומי.

הקשר בין שני המועדים אינו מקרי מבחינה רעיונית.

קל יחסית לנהוג באדיבות כלפי אדם שאנחנו אוהבים ומסכימים איתו.

המבחן המורכב יותר מגיע כאשר אנחנו פוגשים אדם החושב אחרת מאיתנו.

האם אנחנו מסוגלים להקשיב לו?

לכבד את זכותו לדעה שונה?

להביע התנגדות בלי לפגוע בכבודו?

כאן נפגשים הנימוס, האדיבות והסיביליטי עם ערך אנושי נוסף: הסובלנות.

ועל כך נרחיב בהזדמנות הבאה.

כי נימוס אמיתי אינו רק לדעת מה נכון לעשות. הוא לדעת כיצד לנהוג באדם שמולנו, בכבוד, ברגישות ובאנושיות.

תמי לנצוט ליבוביץ  |  | Master of Manners
TLL – The Language of Manners
נימוסים בעידן העכשווי