רגע של אחדות לאומית - יום הזכרון

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות איבה: רגע של אחדות לאומית

מאת: תמי לנצוט ליבוביץ

בכל שנה, עם בוא האביב, לב האומה מפסיק לפעום לרגע. שבוע אחד מפריד בין שני ימים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית - יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אלה אינם רק תאריכים בלוח השנה; אלה רגעים בהם נשמת האומה כולה מתכנסת לכדי נקודה אחת של זיכרון, כאב וכבוד.

השכול הישראלי הוא פצע פתוח המשותף לרבים מאיתנו. כמעט בכל משפחה בישראל יש מי שהכיר, אהב או איבד מישהו בשואה, במלחמות ישראל או בפיגועי טרור. הכאב האישי העמוק הזה הופך ביום הזיכרון לכאב לאומי משותף, מחבק ומאחד. ביום הזה, היגון והאבל אינם נחלתן של המשפחות השכולות בלבד, אלא מקבלים מימד קולקטיבי, חודרים לכל בית בישראל.

כשצפירת יום הזיכרון קורעת את האוויר, המדינה כולה קופאת. אנשים עוצרים באמצע הליכה, מכוניות נעצרות בצידי הדרכים, והשקט הבלתי נתפס משתלט על ארץ שרגילה לרעש מתמיד. ברגעים אלה של דומייה מוחלטת, כל אחד מאיתנו מתייחד עם זיכרונותיו ומחשבותיו. יש מי שדמעותיו זולגות בשקט, ויש מי שליבו פועם בעוצמה כשהוא חושב על מי שהיה ואיננו עוד.

טקסי הזיכרון ברחבי הארץ מתאפיינים בתערובת ייחודית של כאב ואחדות. למרות האווירה העצובה והכבדה, הם מהווים גם מקום מפגש לאנשים שהגורל קשר את חייהם זה בזה - חברים לנשק, משפחות שחולקות גורל דומה, או פשוט אזרחים שבאו לכבד את הנופלים. המפגשים הללו, המלווים לעיתים בחיבוקים ארוכים ודמעות שקטות, הם ביטוי מרגש לסולידריות הישראלית ולתחושת ה"ביחד" שמאפיינת את החברה בימים אלה.

הדומייה והכבוד הם הדרך שלנו, כחברה, לומר לאלה שאינם עמנו עוד: "אנחנו זוכרים. אנחנו לעולם לא נשכח." לכן, הקפדה על כללי ההתנהגות המקובלים ביום הזיכרון אינה רק עניין של נימוס או אטיקט חברתי - זו אמירה ערכית ומוסרית.

כיבוי הטלפון הסלולרי בטקסי זיכרון אינו רק מעשה טכני; זהו אקט סמלי של התנתקות רגעית מהשגרה הקדחתנית ומההסחות של חיינו המודרניים, לטובת התחברות אמיתית לזיכרון ולמהות. אפילו צלצול חלש או רטט עלולים לקרוע את מעטה הקדושה העוטף את הטקס ולפגוע ברגשותיהם של המשתתפים, במיוחד של אלה שאיבדו את יקיריהם.

גם בביתנו הפרטי, למרות החופש לנהוג כרצוננו, ישנה חשיבות להתחשבות בקדושת היום. הימנעות ממוזיקה רועשת או מצפייה קולנית בטלוויזיה אינה רק ביטוי של כבוד לשכנים שאולי חווים את היום באופן אישי ועמוק יותר; זו גם דרך להשתתף, ולו באופן סמלי, באבל הלאומי.

המציאות הביטחונית המורכבת והכואבת שלנו כחברה יצרה מרקם חיים ייחודי, שבו הזיכרון והאבל הם חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית. כשאנו עומדים בצפירה, מתייחדים עם זכר הנופלים או משתתפים בטקסי זיכרון, אנו לא רק מכבדים את אלה שאינם איתנו עוד; אנו גם מחזקים את החוסן החברתי והלאומי שלנו.

יום הזיכרון מזכיר לנו שלמרות הפערים והמחלוקות, ישנם ערכים ורגשות שמאחדים אותנו כעם וכחברה. הוא מזכיר לנו שמאחורי כל שם שנחקק על אנדרטה יש אדם שלם - עם חלומות, תקוות ואהבות שנקטעו. והוא מזכיר לנו את המחיר הכבד ששילמנו, ועודנו משלמים, על הזכות לחיות כעם חופשי בארצנו.

בימים אלה של זיכרון לאומי, ההתנהגות המכבדת והרגישה שלנו היא לא רק ביטוי של נימוס; היא אמירה ערכית על מי אנחנו כחברה וכעם. היא הבסיס לקיומה של חברה מאוחדת, ערכית וחזקה, המכבדת את עברה ובונה את עתידה מתוך תחושת אחריות משותפת וסולידריות.

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ