בוש שוב עושה בושות תמי לנצוט ליבוביץ AICI, CIP תאריך: 7.9.2005
בוש בצרות צרורות. הוא משלם מחיר תדמיתי כבד על חוסר הנחישות וחוסר הרגישות שהפגין בהתמודדות עם אסון קתרינה. זאת לא הפעם הראשונה והאמריקאים עדיין זוקפים לחובתו את האדישות שהפגין באסון התאומים, עת נפש עם משפחתו והותיר את בוחריו לבדם מול איום הטרור. כרגיל בוש נזכר להגיב מעט מדי ומאוחר מדי, תגובה שמשאירה רושם עלוב ומעליב. לא לזה חיכו מיליוני התושבים שחרב עליהם עולמם.
האמריקאים נחשבים תמיד למופת של התנהגות תקשורתית. הם מקפידים תמיד על הופעה ללא רבב, על פנייה מנומסת ועל ציות לכללי הפוליטיקלי קורקט. לא נתפוס אותם בהתלהמות או בדיבור גס, לא נראה אותם מאבדים עשתונות. אנשי ציבור אמריקאים מודעים למעמדם ועומדים על המשמר כדי להגן על תדמיתם הפוליטית. אבל זה לא מספיק כדי לייצר תדמית של מנהיג. מנהיג צריך לדעת להיות שם בעת צרה, לקחת אחריות, לתת כתף ולהפגין אמפתיה. בשביל להיות מנהיג צריך אופי, ולבוש יש עדיין מה ללמוד.
לשם שינוי, יש לנו מה ללמד אותו. סופסוף הישראלים יכולים להציע לאמריקאים שיעור לחיים. אמנם בוש כבר הראה אתמול שהוא לומד מהר והכריז על הקמת ועדת חקירה, אבל לאו דווקא זה השיעור הכי חשוב. לבוש כדאי ללמוד מאתנו איך להפגין רגשות. איך לפעול בנחישות וברגישות, איך להתנהג בטבעיות ולהגיב באותנטיות לסבל האנושי.
זה לא מסובך – יש שם אנשים שזקוקים לעזרה, לתמיכה, לתחושת בטחון. צריך לתת להם לדעת שהאח הגדול שם לא רק כדי לצפות בהם, אלא גם כדי להגן עליהם. זה הכול. לנו זה בא טבעי, לפעמים יותר מדי. הלב הוא נכס תדמיתי לא פחות מהמוח ושאר הגוף. בוש צריך ללמוד להשתמש בו.
התרגשתי לשמוע את השר נפתלי בנט פותח ראיון אישי בגלי צה"ל בדברי הספד כנים על הרב אביחי רונצקי ז"ל. בדבריו ציטט השר את מילותיו האחרונות שלחש לו הרב על ערש דווי, " כשפוגשים אנשים , בני אדם, ברחוב, במעלית, אנשים זרים, יש לומר שלום, בוקר טוב ולחייך" . זו הייתה בקשתו האחרונה , לשנות את האווירה השוררת במדינתנו ולגרום לאנשים " להיות אנשים טובים יותר".
שבוע אחרי יום השואה ,יום אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות ימים של גאוות יחידה, ימים שכמו סם צפינו בתכניות הטלוויזיה וקראנו את המוספים והמאמרים המרתקים ,הקשבנו ברדיו לתוכניות בהם סיפרו על מעשי גבורה אישיים, השתתפנו באירועי מרגשים באתרי הנצחה ובמרכזי ערים, הזדהינו כאבנו והערכנו את סיפורי הגבורה של הנופלים ,רמת ההקרבה, האחריות והנתינה התרגשנו עם המשפחות השכולות, הפכנו לאחים ובני משפחה קרובים.. הרגשנו מאוחדים וגאים. המעבר לחגיגות יום העצמאות שהתחילו בסיפורי מדליקי המשואות המיוחדים, נמשך בבוקר עם הנוער המדהים בחידון התנ"ך וטקס החיילים המצטיינים, והמשיך בסיפורי מקבלי פרסי ישראל. המבוגרים יותר שבנינו נזכרו בתקופה של פעם שלא התביישנו בהיותנו ישראלים אלה להיפך הגאווה והערכה של היותנו ישראלים ליוותה אותנו יום יום בארץ ובעולם. ולא כמו בשנים האחרונות בהם הפכנו להיות האויבים המסוכנים ביותר של עצמנו.מקטרים,כועסים,מבקרים,קצרי רוח, לא מפרגנים כך שמילה טובה קשה להשגה. מתעלמים ממעשים הטובים ומחפשים בכוח את המעשים ה הפחות טובים . אני מתייחסת בתיאור קצר זה לא רק לנו האזרחים אלה לשרים, לחברי הכנסת, שופטים ,אנ
חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, נראית כמי שיודעת מהם כללי ההתנהגות והנימוס. היא תמיד כל כך מטופחת, לבושה בקפידה, בבגדים מגוהצים, ובחליפות מחויטות, כאלו שנודה על האמת, קצת נדיר לראות במחוזותינו.
היא משדרת לסביבה תדמית אלגנטית ואינטליגנטית, אבל לעיתים, בדיוק כמו כאן, אנו מגלים שאין בכך די. לא מספיק להראות מכובד, צריך גם להתנהג כך. זה נכון בתור בקופת חולים נכון בעבודה, וזה נכון הרבה יותר במקום ייצוגי כמו משכן הכנסת.
תגובות
הוספת תגובה
הדוא״ל לא יפורסם. התגובה תופיע לאחר אישור. * שדה חובה