שבוע אחרי יום השואה ,יום אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות ימים של גאוות יחידה, ימים שכמו סם צפינו בתכניות הטלוויזיה וקראנו את המוספים והמאמרים המרתקים ,הקשבנו ברדיו לתוכניות בהם סיפרו על מעשי גבורה אישיים, השתתפנו באירועי מרגשים באתרי הנצחה ובמרכזי ערים, הזדהינו כאבנו והערכנו את סיפורי הגבורה של הנופלים ,רמת ההקרבה, האחריות והנתינה התרגשנו עם המשפחות השכולות, הפכנו לאחים ובני משפחה קרובים.. הרגשנו מאוחדים וגאים. המעבר לחגיגות יום העצמאות שהתחילו בסיפורי מדליקי המשואות המיוחדים, נמשך בבוקר עם הנוער המדהים בחידון התנ"ך וטקס החיילים המצטיינים, והמשיך בסיפורי מקבלי פרסי ישראל. המבוגרים יותר שבנינו נזכרו בתקופה של פעם שלא התביישנו בהיותנו ישראלים אלה להיפך הגאווה והערכה של היותנו ישראלים ליוותה אותנו יום יום בארץ ובעולם. ולא כמו בשנים האחרונות בהם הפכנו להיות האויבים המסוכנים ביותר של עצמנו.מקטרים,כועסים,מבקרים,קצרי רוח, לא מפרגנים כך שמילה טובה קשה להשגה. מתעלמים ממעשים הטובים ומחפשים בכוח את המעשים ה הפחות טובים . אני מתייחסת בתיאור קצר זה לא רק לנו האזרחים אלה לשרים, לחברי הכנסת, שופטים ,אנ
חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, נראית כמי שיודעת מהם כללי ההתנהגות והנימוס. היא תמיד כל כך מטופחת, לבושה בקפידה, בבגדים מגוהצים, ובחליפות מחויטות, כאלו שנודה על האמת, קצת נדיר לראות במחוזותינו.
היא משדרת לסביבה תדמית אלגנטית ואינטליגנטית, אבל לעיתים, בדיוק כמו כאן, אנו מגלים שאין בכך די. לא מספיק להראות מכובד, צריך גם להתנהג כך. זה נכון בתור בקופת חולים נכון בעבודה, וזה נכון הרבה יותר במקום ייצוגי כמו משכן הכנסת.
יותר מכל נחשפנו לתרבות הייחודית של העם היפני השילוש הקדוש של הנימוס, האיפוק והשליטה על הנפש והגוף, על התחושות והרגשות היא חלק בלתי. בתרבות זו אדם חייב לשמור על ארשת חיובית, חיוך, שלווה, איפוק ונימוס. תגובה זו מסתבר, גם מסייעת להתמודדות יעילה עם המצב, מצב שאין מה לעשות מולו, זולת לקבלו ולהשלים עם קיומו, נורא ככל שיהיה ובעיקר- להתחיל לתכנן את היום שאחרי. להביט לעתיד. להערכות שניתנו למימדי הנזק, נוספה הערכה נוספת, כי ייקח להם ליפנים זמן קצר ביותר עד שישקמו את ההריסות. ומדוע? היות שכאלה הם היפנים. היות שהתרבות היפנית מקדשת סדר, ניקיון, נימוס. הם למשל, לא יבזבזו זמן על פאניקה ראשונית, על התלהמות, ועדות חקירה מתישות והטחת האשמות. את תשומת ליבי משכו למשל, אותן זבניות בסופר שרצו לכיוון הסחורה לוודא שלא תתפזר ולא תלכלך את החנות… זה מתחיל בקטן ומגיע עד לדרגים הגבוהים ביותר. זה בטבע שלהם. זה הנוהג!
תגובות
הוספת תגובה
הדוא״ל לא יפורסם. התגובה תופיע לאחר אישור. * שדה חובה