חוק הצינון, שהצעת החוק שלו אומצה בימים אלה על ידי הממשלה, מציע "להתקין רצועת זמן מינימלית שתחצוץ בין השירות הצבאי ברמות הגבוהות לבין מילוי תפקידים בכירים בפוליטיקה".
כרגע פשרת הזמן שנקבלה עומדת על שנתיים, במקום על חצי שנה, כפי שנהוג היה עד עכשיו.
תקופת צינון בת כמה שנים היא נוהג מקובל בעולם ובארצות הברית המרחק בין הקצונה הבכירה ביותר לראשות משרד ההגנה (שר או סגן שר) מגיע ל-10 שנים. ההיגיון – כפי שהוסבר בהצעה - מאחורי החקיקה הזאת מבקש לצמצם את הפוליטיזציה של המערכת הצבאית ואת הביטחוניזציה של המערכת הפוליטית. ההיגיון הזה פועל לדעתי לטובת הגנרלים בדימוס.
לאנשי צבא לוקח זמן להתרגל לאזרחות. בדרגים הגבוהים, מדובר באנשים שרגילים להתמודד עם אתגרים משמעותיים ולקחת אחריות על מאות ואלפי פקודים, אולם במציאות של עולם העסקים הבינלאומי – זה לא מספיק. הגנרלים רבי המעללים הללו צריכים לעמול קשה כדי להיפטר מהדיבור בפקודות ובקודים, לאמץ קודים חדשים של תקשורת, לפתח תדמית אישית ומקצועית חדשה ולהפנים את חוקי המשחק בשוק של תחרות חופשית. התהליך הזה לא קורה ברגע.
חוק הצינון כופה על אנשי צבא משהו שסביר שלו היה תלוי בהם – לא היו מעניקים אותו לעצמם. הוא מכריח אותם לעצור, להתבונן וללמוד. אמצעי התקשורת חושפים את הפוליטיקאים ואת אנשי העסקים לעתיד לאינסוף "מקרים", שאותם הם יכולים ללמוד ולנתח. השוק מעמיד לרשותם גורמים שעוסקים בהכשרה ובייעוץ לעולם העסקי. לדעתי אם אכן ימתינו זמן מה לאחר שיפשטו את המדים, הם כבר לא ירצו לקפוץ עם החליפה החדשה למים.
התרגשתי לשמוע את השר נפתלי בנט פותח ראיון אישי בגלי צה"ל בדברי הספד כנים על הרב אביחי רונצקי ז"ל. בדבריו ציטט השר את מילותיו האחרונות שלחש לו הרב על ערש דווי, " כשפוגשים אנשים , בני אדם, ברחוב, במעלית, אנשים זרים, יש לומר שלום, בוקר טוב ולחייך" . זו הייתה בקשתו האחרונה , לשנות את האווירה השוררת במדינתנו ולגרום לאנשים " להיות אנשים טובים יותר".
שבוע אחרי יום השואה ,יום אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות ימים של גאוות יחידה, ימים שכמו סם צפינו בתכניות הטלוויזיה וקראנו את המוספים והמאמרים המרתקים ,הקשבנו ברדיו לתוכניות בהם סיפרו על מעשי גבורה אישיים, השתתפנו באירועי מרגשים באתרי הנצחה ובמרכזי ערים, הזדהינו כאבנו והערכנו את סיפורי הגבורה של הנופלים ,רמת ההקרבה, האחריות והנתינה התרגשנו עם המשפחות השכולות, הפכנו לאחים ובני משפחה קרובים.. הרגשנו מאוחדים וגאים. המעבר לחגיגות יום העצמאות שהתחילו בסיפורי מדליקי המשואות המיוחדים, נמשך בבוקר עם הנוער המדהים בחידון התנ"ך וטקס החיילים המצטיינים, והמשיך בסיפורי מקבלי פרסי ישראל. המבוגרים יותר שבנינו נזכרו בתקופה של פעם שלא התביישנו בהיותנו ישראלים אלה להיפך הגאווה והערכה של היותנו ישראלים ליוותה אותנו יום יום בארץ ובעולם. ולא כמו בשנים האחרונות בהם הפכנו להיות האויבים המסוכנים ביותר של עצמנו.מקטרים,כועסים,מבקרים,קצרי רוח, לא מפרגנים כך שמילה טובה קשה להשגה. מתעלמים ממעשים הטובים ומחפשים בכוח את המעשים ה הפחות טובים . אני מתייחסת בתיאור קצר זה לא רק לנו האזרחים אלה לשרים, לחברי הכנסת, שופטים ,אנ
חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, נראית כמי שיודעת מהם כללי ההתנהגות והנימוס. היא תמיד כל כך מטופחת, לבושה בקפידה, בבגדים מגוהצים, ובחליפות מחויטות, כאלו שנודה על האמת, קצת נדיר לראות במחוזותינו.
היא משדרת לסביבה תדמית אלגנטית ואינטליגנטית, אבל לעיתים, בדיוק כמו כאן, אנו מגלים שאין בכך די. לא מספיק להראות מכובד, צריך גם להתנהג כך. זה נכון בתור בקופת חולים נכון בעבודה, וזה נכון הרבה יותר במקום ייצוגי כמו משכן הכנסת.
תגובות
הוספת תגובה
הדוא״ל לא יפורסם. התגובה תופיע לאחר אישור. * שדה חובה