הנשיקה הפוליטית היא חדשה יחסית וקשורה כנראה בפתיחות שמאפיינת את ההתנהלות הפרלמנטרית של דורנו.
כולנו זוכרים את לחיצת היד ההיסטורית בין ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לבין ראש הרשות הפלסטינית דאז יאסר עראפת. לחיצת היד הזאת, שנדמתה אז לחציית ים סוף, מתגמדת לנוכח ההתנפלות האחרונה של ראש הממשלה אהוד אולמרט על ראש הרשות הנוכחי, אבו-מאזן.
עוד לא הספיקו הדי הנשיקה המחפירה של השר רמון לשכוך, וכבר ניבטת אלינו מכל כלי התקשורת תמונתו של ראש הממשלה הנשקן. לזכותו של מנהיגנו ייאמר שהוא מנשק על פי כל כללי הטקס, דהיינו לחי אל לחי, מתחיל בימין ואז שמאל, ותוך כדי מחזיק בידו של ראש הממשלה הפלסטיני, כדי שלא יברח לו. אולם לחובתו יאמר שהוא שוב חצה את הגבול.
התרגשתי לשמוע את השר נפתלי בנט פותח ראיון אישי בגלי צה"ל בדברי הספד כנים על הרב אביחי רונצקי ז"ל. בדבריו ציטט השר את מילותיו האחרונות שלחש לו הרב על ערש דווי, " כשפוגשים אנשים , בני אדם, ברחוב, במעלית, אנשים זרים, יש לומר שלום, בוקר טוב ולחייך" . זו הייתה בקשתו האחרונה , לשנות את האווירה השוררת במדינתנו ולגרום לאנשים " להיות אנשים טובים יותר".
שבוע אחרי יום השואה ,יום אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות ימים של גאוות יחידה, ימים שכמו סם צפינו בתכניות הטלוויזיה וקראנו את המוספים והמאמרים המרתקים ,הקשבנו ברדיו לתוכניות בהם סיפרו על מעשי גבורה אישיים, השתתפנו באירועי מרגשים באתרי הנצחה ובמרכזי ערים, הזדהינו כאבנו והערכנו את סיפורי הגבורה של הנופלים ,רמת ההקרבה, האחריות והנתינה התרגשנו עם המשפחות השכולות, הפכנו לאחים ובני משפחה קרובים.. הרגשנו מאוחדים וגאים. המעבר לחגיגות יום העצמאות שהתחילו בסיפורי מדליקי המשואות המיוחדים, נמשך בבוקר עם הנוער המדהים בחידון התנ"ך וטקס החיילים המצטיינים, והמשיך בסיפורי מקבלי פרסי ישראל. המבוגרים יותר שבנינו נזכרו בתקופה של פעם שלא התביישנו בהיותנו ישראלים אלה להיפך הגאווה והערכה של היותנו ישראלים ליוותה אותנו יום יום בארץ ובעולם. ולא כמו בשנים האחרונות בהם הפכנו להיות האויבים המסוכנים ביותר של עצמנו.מקטרים,כועסים,מבקרים,קצרי רוח, לא מפרגנים כך שמילה טובה קשה להשגה. מתעלמים ממעשים הטובים ומחפשים בכוח את המעשים ה הפחות טובים . אני מתייחסת בתיאור קצר זה לא רק לנו האזרחים אלה לשרים, לחברי הכנסת, שופטים ,אנ
חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, נראית כמי שיודעת מהם כללי ההתנהגות והנימוס. היא תמיד כל כך מטופחת, לבושה בקפידה, בבגדים מגוהצים, ובחליפות מחויטות, כאלו שנודה על האמת, קצת נדיר לראות במחוזותינו.
היא משדרת לסביבה תדמית אלגנטית ואינטליגנטית, אבל לעיתים, בדיוק כמו כאן, אנו מגלים שאין בכך די. לא מספיק להראות מכובד, צריך גם להתנהג כך. זה נכון בתור בקופת חולים נכון בעבודה, וזה נכון הרבה יותר במקום ייצוגי כמו משכן הכנסת.
תגובות
הוספת תגובה
הדוא״ל לא יפורסם. התגובה תופיע לאחר אישור. * שדה חובה