בעולם שבו רושם ראשוני הוא הרבה פעמים ההזדמנות היחידה שלכם, ומאחורי כל צורת תקשורת עומדת פרשנות – או אם נסביר זאת בדוגמה, עולם שבו יש לכם שלוש דקות במעלית כדי לספר על הסטארט-אפ שלכם והמשקיע שלפניכם הוא יפני – התדמית היא חזות הכול. ההופעה החיצונית, המבט בעיניים, צורת הדיבור, אופן הזזת הידיים, הלבוש, האיפור, ריח הבושם, צורת הושטת כרטיס הביקור – כל אלה עלולים לקבוע את עתידכם. אותה מערכת תקשורת, שחוצה יבשות ועמים ופועלת מתוך היכרות עם סוגי ההתנהגות המקומיים והגלובליים, מניעה את גלגלי הכלכלה והפוליטיקה של העולם. בתוך המציאות הזו, מי שמתמצא בשפת התדמית החזותית הוא בעל יתרון אדיר.
הצגת שמו של אדם באירוע חברתי נעשתה בימים עברו בהכרזה טקסית. זה היה אמנם מסורבל למדי, אך לפחות מנע סיטואציות מביכות. מאז עבר טקס הצגת השם גלגולים רבים. ישנם אירועים שעדיין מכריזים בהם את שם המוזמנים, ובאירועים חברתיים מסוימים אף נהוג לעשות סבב הצגת השם. זה מונע מבוכה, מעניק תחושה טובה למשתתפים ומעביר את התחושה: "המארח לא שכח אותי, ועכשיו גם שאר האנשים יודעים מי אני."
כשאנו מתיחסים לתקשורת מילולית, חשוב לנו להכיר את המושגים והסלנג שעם הזמן חדרו לשפה העברית והן לא בהכרח חסרות נימוס, מילים בשפת הסלנג שכדאי להכיר את מקורן, שימושן והשתלבותן בתחום הנימוס והנוהג הבינלאומי
לחיצת היד המושלמת מלווה במבט ישיר, בחיוך ובקומה זקופה ככל האפשר, והיא עדיפה על פני כל גירסה אחרת: הגשת קצוות אצבעות בלבד, מסירת יד דג רפויה וקרה, אי היענות ללחיצה וכד'. כאשר היד הנלחצת היא רפויה וחסרת תגובה, בעליה משדר חוסר עניין או מבוכה אדירה, האדם העומד מולו וודאי שואל את עצמו מה גורם לחוסר ההתלהבות ומה הסיבה לריחוק ולניכור שלחיצת היד משדרת? בכל מקרה, התשובה לא תחמיא לבעל היד הרופסת. למי שסובל מידיים קרות או מזיעות באופן מיוחד, ומשום כך הוא בא במבוכה בעת לחיצת היד: אפשר להחזיק את יד ימין בכיס
לכל אדם כשרונות ויתרונות, שאיפות ופחדים, אהבות והעדפות משלו.כל אלו הם המשאבים הטבעיים הגלומים בעולמו.לאור השוני בין העולמות ובין בני האדם, ננוצרה התרבות בחברה המבוססת על כבוד הדדי, סבלנות וסובלנות - כערכי יסוד של כל קבוצה, משפחה . אלו ערכים העומדים בבסיס הנימוס
תדמית חיובית תבוא לידי ביטוי בהקרנת אמינות, נוכחות חזקה, שפת גוף בטוחה ומשוחררת וכד’. יצירת תדמית כזו (בהנחה שהיא אינה מלאכותית או עומדת בסתירה לאופי האמיתי) היא היא המפתח להצלחה.
החלק החשוב ביותר בשיחה הוא ההקשבה. רק אנשים שיודעים להקשיב באמת אחד לשני, ולא לדבר ולדבר, (מזכירה שאנו חיים בעולם דיגיטאלי, עולם שכל התקשורת עוברת מהר ובקיצור, לאנשים אין סבלנות להקשיב למילים ריקות מתוכן וארוכות כאורך הגלות,) אנו יכולים לנהל שיחה טובה באמת, כאשר אנחנו מקשיבים בתשומת לב לזולת, ומוסיפים את שפת הגוף שלנו שמשדר ומדבר בשפתו הוא. "דבר, מקשיב לכל מילה,, "מרתק ומענין מה שאתה אומר" וכל זאת ללא מילים אלא רק בסימנים. השילוב של המילים ושפת הגוף המשלימה את המילים נותנת לדובר את ההרגשה שההוא
בשנים האחרונות, הפך החיבוק להיות חלק מקבלת פנים, מתקשורת אנושית המסמלת קרבה ואחווה. החברה שלנו כיום אוהבת חיבוקים ונשיקות. כשאנו מגיעים למפגשים חברתיים, סביר להניח שנתחבק ונתנשק עם המכרים, הידידים והקרובים שלנו. ממש תחושה של "Love is in the air". גם ביום-יום החיבוקים נפוצים ושגורים בתוספת ברכות כמו: "איזה יופי את נראית", או "אני מאוד שמחה לפגוש אותך," ועוד.
נשאלת שאלה: איך עושים את זה? נשיקה חברתית מתבצעת כך: נצמיד לחי ימין ללחי ימין, לחי שמאל ללחי שמאל, תוך כדי צקצוק שפתיים באוויר (ולא כמקורה הבסיסי, כלומר מגע שפתיים תוך כדי יניקה קלה). הנגיעה על הלחי מרחפת ובקושי נוגעת. מספר הפעמים שונה מתרבות לתרבות, ונע בין פעם אחת לארבע פעמים.
בימינו, לשלוח תודה או כל ברכה, זה קל ופשוט ולא דורש מאתנו שום מאמץ מיוחד. כמה קליקים, העתק-הדבק והברכה מתנוססת לה על קיר המדיה החברתית לעיני כל. ברכת אינסטנט הזו אינה יכולה להשתוות לברכה אותה כתבנו במו ידינו, עליה הדבקנו בול ושלחנו באהבה, בטח שאי אפשר להשוות את הריגוש של קבלת דבר דואר מיוחד מחבר או בן משפחה אוהב ומוקיר, שלקח את הזמן לכתוב הקדשה מיוחדת עבורנו, עם בדיחה פרטית, הכינוי שלנו או כל פרט שמעמיק את תוכן הברכה. הברכה עצמה היא כבר מתנה משל עצמה, שי עמוס תשומת לב וזיכרונות.
לכל אדם יש שם, ואין צליל ערב יותר לאוזן האדם מאשר שמו. כאשר מציגים אתכם בפני אדם זר, או אתם מציגים את עצמכם, אותו אדם קולט את שמכם ומתחיל להתרשם מאישיותכם באופן בצורה בה הצגתם את עצמכם. הכוונה לעוצמת הקול, הביטחון והדיקציה, כחלק ביילתי נפרד ממכלול הכללים של מתרשמות הראשונה. (כידוע, התרשמות שאין לנו את הצ'אנס לעשות אותה פעם שניה)
תדמית היא התבנית שהסביבה רואה את האדם דרכה והיא שקובעת את ההתייחסות אלינו. אם לכולנו יש "אני פנימי" ו"אני חיצוני", התדמית היא ה"אני החיצוני" שאדם חושף לסובבים. אנחנו בוחרים איזה מסר להעביר באמצעות שפת הגוף, סגנון הדיבור, הקול והלבוש שלנו. התדמית חייבת להתאים לאישיות שלנו ולאורח החיים שלנו כדי להפוך לטבע השני שלנו. תדמית שקרית לא תחזיק מעמד לאורך זמן, גם אם תלווה בכל הסממנים החיצוניים הנדרשים. סופה להתנפץ, לפגוע ברושם שהותרנו ובמסר שביקשנו להעביר. זכרו – לרושם הראשוני השלכות מרחיקות לכת, ולאחר שנ
תרומה והתנדבות מאז ומתמיד הייתה תכונתם היפה של הישראלים. לפני החגים בפרט. ראש השנה, פסח, חגים שחלק מהתנהלות ההכנות לחג הן התרומות. ארגון וחלוקת ערכות המזון כעניין של שיגרה אליו מתגייסות רשתות המזון המובילות, עמותות רבות, אזרחים פרטיים - כל אלה הפכו להיות הפנים היפות של הישראליות, פנים ייחודיות שלמיטב דעתי אין שום מקום בעולם בו נפגוש בתופעה שכזו. המקור להירתמות הזו הוא די ברור. כבר ביהדות נקרא עם ישראל לדאוג לחלשים לתרום ולתת מעשר. מסתבר שזה כבר חלק מ"הישראליות". ומסתבר, שיש בה ב"ישראליות" פן ייח
