כשהנימוס פוגש את הסובלנות

לרגל יום הסובלנות הבינלאומי – 16 בנובמבר

איך אפשר לעמוד על דעתנו, להתווכח ואפילו לכעוס — בלי לפגוע בכבודו של האחר?

מאת: תמי לנצוט ליבוביץ | Master of Manners

אולי כדאי להזמין את הפוליטיקאים שלנו לסדנת סובלנות?

בכל זאת, אם רוצים להרכיב ממשלה, צריך לפעמים לשבת סביב שולחן אחד עם אנשים שלא מסכימים איתם כמעט על שום דבר.

ואולי כאן טמון הסוד: לא חייבים להסכים על הכול כדי לשתף פעולה.

לרגל יום הסובלנות הבינלאומי, החל ב־16 בנובמבר, אפשר להציע לפוליטיקאים שלנו תרגיל קטן: לנסות להקשיב עד סוף המשפט, לא לקטוע את הדובר, ובעיקר — להתווכח עם הדעה ולא עם האדם.

מי יודע? אולי כך יהיה קצת יותר קל גם להרכיב קואליציה.

אבל לפני שנשלח את הפוליטיקאים לשיעור בנימוסים, כדאי שנביט גם בעצמנו.

כי המבחן האמיתי של הנימוס אינו כיצד אנחנו מתנהגים כשכולם מסכימים איתנו, אלא כיצד אנחנו מתנהגים כשמישהו חושב בדיוק ההפך.

אפשר לא להסכים. אפשר להתווכח. אפשר אפילו לכעוס.

אבל האם אפשר לעשות את כל אלה בלי לפגוע בכבודו של האדם שמולנו?

דמיינו ארוחת ערב משפחתית. כולם מסובים סביב השולחן, האוכל מוגש, האווירה נעימה. ואז מישהו מעלה נושא שנוי במחלוקת.

בתוך דקות הקולות עולים, הידיים מתחילות לנוע בתנועות נמרצות, ומישהו מטיח באחר: "אתה פשוט לא מבין על מה אתה מדבר!"

ומה קרה לנימוסים?

הרי עד לפני רגע כולנו היינו אנשים נעימים, אדיבים ומתחשבים.

דווקא ברגעים כאלה מתגלה ההבדל בין נימוס חיצוני לבין תרבות התנהגות עמוקה יותר.

מהי סובלנות, ומה היא אינה?

המילה סובלנות מזכירה בעברית את המילה "לסבול". אולי משום כך נוטים לחשוב שסובלנות פירושה לסבול בשקט דעות והתנהגויות שאינן מוצאות חן בעינינו.

אבל סובלנות אינה שתיקה כפויה, והיא בוודאי אינה ויתור על עקרונות.

סובלנות היא היכולת להכיר בזכותו של אדם אחר לחשוב, להאמין ולהתנהל אחרת מאיתנו, מתוך הכרה בכבודו ובזכויותיו.

בשנת 1995 אימץ ארגון אונסק"ו את ההצהרה בדבר עקרונות הסובלנות. שנה לאחר מכן קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה לציין מדי שנה את 16 בנובמבר כיום הסובלנות הבינלאומי.

ההצהרה מדגישה שסובלנות אינה אדישות, התנשאות או כניעה. היא אינה מחייבת אותנו לנטוש את אמונותינו, ואינה מצדיקה השלמה עם פגיעה בזכויות אדם.

זהו הבדל מהותי.

סובלנות אינה מחייבת אותי להסכים איתך. היא מחייבת אותי לכבד את אנושיותך גם כשאינני מסכימה איתך.

נימוס, אדיבות וסיביליטי: שלושה מושגים, קשר אחד

כדי להבין את אמנות אי־ההסכמה, כדאי להבחין בין שלושה מושגים המשתלבים זה בזה.

נימוס (Etiquette) מעניק לנו כללי התנהגות ותקשורת המסייעים להתנהל באופן מכבד במצבים חברתיים. כיצד פונים לאדם? איך מקשיבים? מתי מתערבים בשיחה? ואיך מביעים התנגדות בלי לפגוע?

אדיבות (Courtesy) היא הביטוי האנושי של התחשבות, רגישות ותשומת לב לאחר. היא אינה מסתפקת בשאלה מה מקובל לעשות, אלא מבקשת לדעת כיצד נוכל לגרום לאדם שמולנו להרגיש מכובד.

סיביליטי (Civility) היא תפיסה רחבה של התנהלות אנושית וחברתית. היא משלבת כבוד, איפוק, אחריות, יכולת הקשבה והכרה בכך שאנחנו חולקים מרחב משותף עם אנשים שאינם בהכרח חושבים כמונו.

אפשר לומר זאת כך:

הנימוס מלמד אותנו איך להתנהג.

האדיבות מזכירה לנו להתחשב באחר.

והסיביליטי מבקשת מאיתנו לשמור על כבוד האדם ועל האפשרות לחיות יחד, גם כשאנחנו חלוקים בדעותינו.

זו גם הסיבה שסיביליטי אינה רק נימוס יפה.

אדם יכול לומר "בבקשה" ו"תודה", להכיר היטב את כללי הנימוס בשולחן האוכל ולדעת כיצד לברך אורחים, ובכל זאת להתייחס בביטול ובזלזול לאדם החושב אחרת ממנו.

נימוסיו החיצוניים עשויים להיות מושלמים. אבל תרבות השיח שלו זקוקה לשיפור.

סיביליטי אינה חולשה — היא עוצמה מאופקת

אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שאדם מנומס חייב להיות נעים בכל מצב, להימנע מעימותים ולהסכים כדי לשמור על השקט.

אלא שסיביליטי אינה דורשת מאיתנו להיות חסרי עמדה.

להפך.

היא מאפשרת לנו להביע התנגדות ברורה ונחרצת, בלי להשתמש בהשפלה כאמצעי שכנוע.

אפשר לומר:

"אני מתנגדת לחלוטין לדברים שאמרת."

אין שום חובה לרכך את העמדה עצמה.

אבל יש הבדל גדול בין המשפט הזה לבין:

"רק אדם חסר הבנה מסוגל לומר דבר כזה."

במשפט הראשון אנחנו מתנגדים לרעיון. בשני אנחנו תוקפים את האדם.

וזוהי אחת ההבחנות המרכזיות בתרבות השיח.

אפשר להיות תקיפים בעמדה ורכים ביחס לאדם.

אמנות אי־ההסכמה: מה אומרים במקום?

לפעמים שינוי קטן בניסוח משנה את האווירה כולה.

במקום: "איזו שטות מוחלטת!"

אפשר לומר: "אני רואה את הדברים אחרת, ואסביר מדוע."

במקום: "אתה תמיד מגזים!"

אפשר לומר: "אני חושבת שאנחנו מפרשים את המצב באופן שונה."

במקום: "אתה בכלל לא מקשיב לי!"

אפשר לומר: "חשוב לי שתשמע גם את נקודת המבט שלי."

במקום: "אין טעם לדבר איתך!"

אפשר לומר: "נדמה לי שאנחנו לא מתקדמים. אולי כדאי שנמשיך את השיחה בזמן אחר."

אלה אינם משפטים מתחמקים.

הם מאפשרים לנו להישאר נאמנים לדעתנו בלי להפוך כל מחלוקת למאבק אישי.

חשוב לזכור: נימוס אינו רק בחירת מילים נכונה. גם המבט, הבעת הפנים, תנוחת הגוף וטון הדיבור מעבירים מסר.

אפשר לומר משפט מנומס לחלוטין בציניות כה גלויה, עד שהוא יישמע מעליב יותר מאמירה ישירה.

חיוך מזלזל, גלגול עיניים או אנחה מופגנת אינם הופכים למנומסים רק משום שלא נאמרה מילה פוגענית.

להקשיב אינה מילה נרדפת להסכים

רבים מאיתנו מקשיבים בזמן שאנחנו כבר מתכננים מה לומר בתגובה.

אנחנו שומעים את המילים, אבל עסוקים בהכנת טיעון הנגד.

הקשבה אמיתית מתחילה בנכונות להבין מה האדם שמולנו מבקש לומר.

למשל, במקום למהר ולענות אפשר לשאול:

"מה גורם לך לחשוב כך?"

או:

"אני רוצה לוודא שהבנתי אותך נכון."

אין בכך משום הסכמה.

להפך. לעיתים דווקא הבנה מדויקת של עמדת האחר מאפשרת לנו לנסח התנגדות טובה יותר.

מחקרי תקשורת ומשא ומתן מדגישים את החשיבות של הפרדה בין האדם לבין הבעיה ושל ניסיון להבין את האינטרסים והצרכים שמאחורי עמדות מנוגדות.

אותו עיקרון מתאים גם לחיי החברה שלנו.

ומה קורה כשהוויכוח מתלהט?

לא כל מחלוקת נשארת רגועה.

לפעמים אנחנו מתרגזים באמת. לעיתים הדברים הנאמרים נוגעים בערכים עמוקים, בזיכרונות אישיים או בחוויות מכאיבות.

נימוס אינו דורש מאיתנו להעמיד פנים שאיננו כועסים.

אבל הוא כן דורש אחריות לדרך שבה אנחנו מבטאים את הכעס.

אפשר להנמיך את הקול במקום להגביה אותו.

אפשר להימנע מלקטוע את האחר באמצע משפט.

ואפשר לומר בפשטות:

"זה נושא שמרגיז אותי מאוד, ואני מעדיפה שנמשיך לדבר עליו כשנוכל להקשיב זה לזה."

ולפעמים יש גם משפט אחד שעשוי להציל ארוחת ערב שלמה:

"כנראה שלא נסכים על הנושא הזה. אפשר להעביר לי את הסלט?"

כן, גם הומור עדין הוא לפעמים כלי נפלא להחזרת הפרופורציות.

סובלנות ליד השולחן המשפחתי

אחד המקומות המאתגרים ביותר לתרבות אי־ההסכמה הוא דווקא הבית.

במשפחה אנחנו מרגישים חופשיים יותר להביע רגשות, ולכן גם נוטים לעיתים להרשות לעצמנו דברים שלא היינו אומרים לאנשים זרים.

אבל קרבה משפחתית אינה פוטרת אותנו מנימוס. להפך.

היא מחייבת אותנו לנהוג ברגישות מיוחדת.

בארוחה משפחתית שבה מתעורר ויכוח על פוליטיקה, חינוך, דת או אורח חיים, כדאי לזכור שלא כל המשתתפים מעוניינים לקחת חלק בדיון.

המארחים אינם חייבים להשתיק כל חילוק דעות, אבל בהחלט רשאים להתערב כאשר השיחה הופכת לעימות אישי או פוגעת באווירת האירוח.

אפשר לומר בחיוך:

"אני רואה שיש כאן שתי עמדות מאוד נחרצות. אולי נשמור את הדיון להמשך הערב וניהנה בינתיים מהארוחה?"

תפקידו של מארח טוב אינו לקבוע מי צודק, אלא לשמור על מרחב שבו האורחים מרגישים רצויים ומכובדים.

סובלנות ברשתות החברתיות: מאחורי המסך נמצא אדם

אם סביב שולחן האוכל קשה לפעמים לשמור על נימוס, ברשתות החברתיות האתגר גדול עוד יותר.

המסך מאפשר לנו להגיב במהירות, ללא קשר עין וללא צורך להתמודד מיד עם תגובתו הרגשית של האדם שמולנו.

ולכן קל יותר לעבור מביקורת לגיטימית להתקפה אישית.

"אתה הזוי."

"אין לך מושג."

"אנשים כמוך הם הבעיה."

אלה אינם טיעונים. אלה ביטויים של זלזול.

לפני פרסום תגובה כדאי לשאול שלוש שאלות:

1. האם אני מגיבה לרעיון או תוקפת את האדם?

2. האם התגובה שלי מוסיפה משהו לדיון?

3. האם הייתי אומרת את אותם הדברים גם פנים אל פנים?

אין חובה להשתתף בכל ויכוח ברשת.

ולא פחות חשוב: מותר לבחור שלא להגיב.

שתיקה אינה תמיד הסכמה. לפעמים היא פשוט החלטה שלא להפוך מחלוקת למריבה מיותרת.

האם סובלנות מחייבת אותנו לסבול התנהגות פוגענית?

בהחלט לא!!!

כאן חשוב להבחין בין סובלנות לבין ותרנות.

סובלנות אינה מחייבת אותנו להשלים עם השפלה, אלימות, גזענות, אפליה או פגיעה בזכויות אדם.

אפשר להציב גבולות ברורים.

אפשר להפסיק שיחה פוגענית.

ואפשר להתנגד בתקיפות להתנהגות בלתי ראויה.

סיביליטי אינה דורשת מאיתנו לוותר על כבודנו כדי לשמור על נימוס למראית עין.

להיות מנומס אין פירושו לאפשר לאחר לנהוג בנו בחוסר כבוד.

למעשה, היכולת לומר "לא" בצורה ברורה ומכבדת היא בעצמה ביטוי של בגרות חברתית.

מה אנחנו מלמדים את ילדינו?

ילדים לומדים נימוסים לא רק מהוראות, אלא בעיקר מדוגמאות.

כאשר ילד שומע מבוגר מכנה אדם אחר "טיפש" רק מפני שהוא חושב אחרת, הוא לומד שמותר להשפיל את מי שאיננו מסכימים איתו.

לעומת זאת, כאשר הוא רואה שני מבוגרים מנהלים דיון נוקב אך מכבד, הוא לומד שיעור חשוב בתרבות אנושית.

הוא לומד שאפשר להביע עמדה עצמאית, להתנגד, לשאול שאלות ולהציב גבולות — ועדיין לשמור על יחס מכבד.

בעולם שבו ילדים ובני נוער נחשפים לוויכוחים סוערים גם ברשתות החברתיות, זו מיומנות חברתית חיונית.

הידעתם? גם לאי־הסכמה יש תרבות

לא בכל חברה מביעים מחלוקת באותה דרך.

יש תרבויות שבהן דיון ישיר ונוקב נתפס כחלק טבעי משיחה פתוחה, ואחרות שבהן שמירה על הרמוניה והימנעות ממבוכה נחשבות חשובות במיוחד.

גם בתוך אותה חברה קיימים הבדלים בין משפחות, דורות ואנשים.

לכן חשוב שלא לפרש כל שתיקה כהסכמה, ולא לראות בכל התנגדות ישירה ביטוי לחוסר נימוס.

המפתח הוא להכיר בכך שאנשים שונים לא רק בדעותיהם, אלא גם בדרכים שבהן הם מביעים אותן.

נימוס בין־אישי טוב מבקש להבין את האדם ואת ההקשר לפני שהוא ממהר לשפוט.

לסיום: לא חייבים להסכים כדי להישאר מכבדים

יום הסובלנות הבינלאומי מזכיר לנו שהחיים בחברה אנושית אינם מבוססים על אחידות דעות.

אנחנו שונים באמונותינו, בערכינו, בהרגלינו ובהשקפות העולם שלנו.

אין שום צורך לבטל את השונות הזאת. האתגר האמיתי הוא ללמוד כיצד לחיות איתה.

כאן נפגשים הסובלנות, הנימוס והסיביליטי.

הסובלנות מכירה בזכותו של האחר להיות שונה.

הנימוס מעניק לנו את הכלים להביע את דעתנו בצורה מכבדת.

והסיביליטי מזכירה לנו שגם כאשר המחלוקת נמשכת, האחריות שלנו ליחסים אנושיים אינה מסתיימת.

סובלנות אינה מחייבת אותי להסכים איתך. היא מחייבת אותי לכבד אותך גם כשאינני מסכימה איתך.

כי בסופו של דבר, אפשר לעמוד על דעתנו בלי לעמוד על כבודו של האחר.

ואולי זהו אחד המבחנים החשובים ביותר של נימוס בעידן העכשווי.

קראו גם: ״נימוס, אדיבות וסיביליטי – על הכבוד, ההתחשבות והאנושיות שמאחורי כללי ההתנהגות״

תמי לנצוט ליבוביץ | Master of Manners

נימוס הוא השפה האנושית שחוצה גבולות, מגשרת על הבדלים ומחברת בין אנשים.