בימים שבהם האלימות חוגגת, השפה הציבורית הופכת גסה ומשפילה, ומנהיגות היא שם נרדף לבריחה מאחריות -- קשה להישאר אדישים. קשה, אך מסוכן לא פחות. המילים אינן סתם מילים. השיח בונה מציאות. וכאשר הוא מידרדר -- המציאות מידרדרת אחריו.
קיים הבדל מהותי בין נימוסים טובים לבין נורמות התנהגות. התחשבות בזולת וכבוד הדדי אינם תלויי זמן ומקום. הם צורך קיומי ואנושי אוניברסלי. הנימוס אינו עניין של אֹפנה ואיננו תְלוי תקופה, ומה שהיה נכון וטוב לבני אדם בעבר, שריר וקיים גם בימינו. לעומתו, פרוטוקול הנְהגים וכללי ההתנהגות משתנה מתרבות לתרבות ולאורך ההיסטוריה.
המשבר החברתי המתואר בפוסט חמור הרבה יותר מאשר חוסר נימוס גרידא. יש צורך בשינויי תפיסה מהותיים על מנת לפתרו. שינון ולימוד של נהגים ונימוסים יוכלו אולי להקל על הסימפטומים, אך לא לרפא את "התחלואים החברתיים". רק שינוי ערכי ורוחני מהותי עשוי לפתור את הבעיה לעומקה.
המודל שזכה לפופולאריות והשתרש במסורת הישראלית הוא מודל הצבר הדוקרני והמחוספס – אדיש, יהיר, לא אכפתי, זה שמצפצף על כל החוקים, אמיץ וחצוף. בתחילת המאה הקודמת,כך קיבל הנוהג במקומותינו מוניטין של דבר מיושן וגובמיוחד לאחר המהפכה הקומוניסטית, הוצג הנוהג כסמל לצביעות ולהתנשאות בורגנית, וכך זכה לקיתונות של בוז ולעג. הזלזול הנ"ל "יובא" לארץ על ידי אנשי העלייה השנייה. האבות המייסדים ייחסו חשיבות רבה יותר לפועלים חרוצים ולנשים המיטיבות לחלוב ולאפות, מאשר לאנשים שהקפידו על נָהֳגֵי אדיבות ועל נימוסי שולחן.
התשר - הטיפ, הוא תגמול כספי מרצון, הנהוג בעולם המערבי עוד מהמאה ה-18, ומאז מעמדו מתחזק ומתמסד בכל העולם, ופולש גם לארצות מסורבות תשר, כמו אלו במזרח הרחוק או במזרח אירופה.
אחד הצרכים החזקים של כל אדם הוא שייכות, להיות מקובל על אדם אחר ועל קבוצה. לכן עלינו להיזהר מלנקוט באסטרטגיה של דחייה או הרחקה של הזולת. לקבל ולהכיל, פירושו לנהוג כבוד בכל אדם באשר הוא. לקבל ולהכיל פירושו גם לקבל את השונה. למשל עד כמה אנחנו ערים לקבלה נעימה של עובד חדש במקום עבודה, שכן חדש.... ומי מאתנו עושה מאמץ לגרום לו להרגיש טוב?
בעקבות שאלה שקיבלתי החלטתי שחשוב שאפרסם כמה כללי נימוס למצבים קטנים ומביכים בהם אנו לא בטוחים איך עלינו לנהוג, וזו השאלה : "כשערכים היכרות עם אדם היושב בכיסא גלגלים האם עלנו להתכופף כדי להציג את עצמינו או לרדת על הברכיים?" התשובה: לא,לא,ועוד פעם לא! להתכופף לגובה של האדם נועד לדבר עם ילדים בלבד. אדם בכיסא גלגלים, הוא אדם שמנטלית הוא בגובה רגיל, ואינו מרגיש בנוח ואינו רוצה שיתייחסו אליו שונה אלא כשווה בין שווים. בשיח ארוך כמובן שנוח יהיה, כמו בכל פגישה לשבת על כסא (לא שייך למצב האדם)
לא סתם קיימת האמרה הכול כך נכונה "משפחה ושכנים לא בוחרים", ואכן, רבים האנשים שחווים את הבעיה הזו על בשרם בחיי היום-יום. אכן, השכנות כרוכה בבעיות טכניות, לעתים אובייקטיביות, אולם אם נעצור רגע ונחשוב, הרי שמדובר ביחסי אנוש, שאנו יכולים לקבוע אם יהיו נעימים או שמא נאפשר להם להעכיר את איכות החיים שלנו. המפתח ליחסי שכנות טובים – כמו כל יחסי אנוש טובים – ליצור תקשורת נעימה. את זה ניתן לעשות בצורה הטבעית והנעימה ביותר בעזרת שמירה על נימוסים והליכות בסיסיים, כשבראש ובראשונה, חשוב לזכור: יש לכבד כל אדם
כל ההמלצות וההנחיות החדשות להתמודדות עם נגיף הקורונה אולי נקראות היום "תקנות לשעת חירום", אך מהותן האמתית היא למעשה החזרת הנימוסים הבסיסיים לחיינו.מאחורי כל 'תקנה לשעת חירום' עומדים כללי נימוס בסיסיים שאולי כבר שכחנו. איך הם מתבטאים ביום-יום? הנה כמה כללים שעל כולנו לאמץ בחזרה לשגרה, בכל מקום ובכל שעה:
גם התור ה"נכון" והיעיל מושתת למעשה על נימוס, כלומר, הגיון בריא והתחשבות בסביבה ובשאר האנשים. המתנה בתור מעידה על יכולת השליטה של האדם, ההגיון שלו והתחשבותו בסביבה.בארץ, יש נטייה להתייחס לתור כאל סיוט, ולעתים, כשאדם מגיע ורואה תור ארוך משתרך לאיטו, הוא יעדיף לוותר ולחסוך מעצמו את הדחיפות, הצפיפות וזמן ההמתנה הרב.תור, מעצם הווייתו, מחייב המתנה, וככל שהתור ארוך יותר - כך זמן ההמתנה ארוך יותר. משום שכך, חשוב בראש ובראשונה להצטייד בסבלנות. עם זאת, גם תור ארוך יכול להיות יעיל יותר ומעיק פחות...
נושא זה לא זר לנו ולא חדש, כולנו יודעים ומבינים אך....... משום מה התופעה חוזרת ונשנית. גדלה בממדיה, התירוצים הופכים להיות יצירתיים יותר ויותר. אבל עצמת הרגש האנושי שמבוסס על 90% יחס וכבוד נפגע, ומדלג על 10% הנותרים הבנויים על השכל הישר והגיון .
שנת הלימודים נפתחת מחר. תקופה קשה, זמן מלחמה, זמן שכמוהו עוד לא חווינו. שנת שכול, ילדים שנשארו יתומים מהורה אחד או משני ההורים, ילדים של חטופים, ילדים שפונו ממקום מגוריהם, עקורים מקהילתם, ילדים שצריכים לבנות חיים חדשים להתאקלם בסביבה חדשה בנוסף לכאב הנפשי העמוק וגם לרכוש חברים חדשים. מצב הזוי. פה המקום שלנו והתלמידים הותיקים לקבל באהבה ובחום את אותם תלמידים חדשים. לעשות כל מאמץ לקבל אותם בחום, לעזור להם להתאקלם ולהרגיש נוח. פה בא הנימוס לעזרתנו עם כמה כלים שיעזרו לכולנו.
