מלון הוא מזמן כבר הרבה יותר מאשר מקום בו מתארחים. הוא חוויה ויעד שמעביר תחושה, מעורר רגש ומותיר זכרונות. לכן, כאשר אנחנו אורחים במלון, אנחנו גם מצפים לסטנדרט גבוה ביותר של שירות, אירוח, מזון וניקיון וגם לבונוסים מסביב לפי רמת המלון: סגנון, הדר ויוקרה. כאורחי המלון גם מאיתנו מצופה לנהוג כאורחים המכירים את הנוהגים המקובלים משלב ההזמנה, הקבלה, השהות ועד היציאה מהמלון.
'תודה', 'בבקשה', וסליחה הן לא מילות קסם אם אין מאחוריהן כוונה אמיתית, מבט נעים, מילה אישית או אפילו חיוך. התודה והבבקשה של הלקוחות יופיעו באופן טבעי, גם אם לא באופן גורף, אצל רובם. חיוך הוא דבר מדבק! וטבע האנוש לא נשאר אדיש ליחס אישי במיוחד בעולמנו רווי המסכים וההתראות.
לכל אדם תכונות אופי ותחומי עניין, רקע וחינוך, כישרונות ושאיפות, הרגלים והעדפות, פחדים ואהבות הגלומים בו. לאור השוני בין בני אדם, לא ייתכנו חוקי התנהגות מוגדרים ונוקשים.חייבים להכיר את המונחים והכללים ווזאת בכדי להיות מנומסים ואדיבים מתוך מניע מוסרי פנימי ואמיתי, על בסיס אהבת הבריות, התחשבות וכבוד, ולא מתוך ציות עיוור לחוקים נוקשים.
יש שאומרים שאנשים שנוהגים ברכב, מתנהגים בשונה לחלוטין, מדרך התנהלותם ללא "חליפת המתכת הממסכת" המכונה רכב. ההסבר לכך, על פי התיאוריה, הוא בעובדה שבכביש, אנשים מאבדים משהו מאוד מהותי בהתנהגות חברתית, וזה קשר העין האנושי. אם חושבים על זה, זה נשמע הסבר די הגיוני. הרי לא הייתם מעלים בדעתכם לנהל "תחרות" עם מי שצועד במקביל אליכם על המדרכה, לעקוף אותו בברוטאליות או "לחתוך" אותו ולפנות במהירות. בכביש לעומת זאת, זה קורה שוב ושוב.
לא צריך להיות "חיית מסיבות", בכדי להסכים שנחמד לצאת מהבית לבלות. האופציות המודרניות מאפשרות לנו לצפות בסרט בכל מקום כמעט - בבית בדי. וי. די ובמחשב ואפילו ברכב (להוציא כמובן את הנהג, כן?) ועדיין, למרות שהכול ונגיש זמין בין כתלי הבית, אין כמו לראות סרט בגודל מקורי.
אנשים נבדלים זה מזה במראה, בהתנהגות, ביכולת ובשאיפות, אך החיים בקבוצה מחייבים אותנו לנהוג לפי נורמות וכללים ידועים ומוסכמים על כולם כאחד.
כאילו שאין לנו די צרות, דילמות ואויבים מחוץ, אנו עדיין ממשיכים ושומעים מדי שבוע על מפגע קטלני וכל כך מיותר מבית. לפעמים נדמה, שזה אפילו הולך ומחמיר. לאחרונה כמעט ואין סופ"ש בו אנו לא שומעים על קורבנותיו ועל סיפורים כואבים של משפחות שהאסון הכה בהן. אני מדברת על מפגע תאונות הדרכים.
לכבוד החורך שהגיע, השנה יותר מכל השנים עברו. בתקופה זו אנו צריכים לאמץ את חוקי הנימוס וההתחשבות, ההקפדה והשמירה על עצמנו ועל הסביבה. כל הצטננות קלה, שיעול או חום נמוך שבדרך כלל ייחסנו למעברי עונות, למזג האוויר הקר השנה הנגיף העקשן והלא "ידידותי", נוסף לנו לחיי היום יום. שמירה על ריחוק, מסכה, והיגיינה הם אלו שנוספו לנו בעידן החדש, עידן הקורונה.
ישנם הרבה מיתוסים על נושא הנימוס. יש שחושבים שהנימוס הופך אותך לרכרוכי או לסנוב, ויש שחושבים שהנימוס הוא משהו מלאכותי שמונע ממך להתנהג בטבעיות. יש גם החושבים שההתעסקות בנימוסים היא דבר מסובך שגוזל הרבה זמן. אף אחד מהמיתוסים הנ"ל אינו נכון.
היום, ה-1 בנובמבר 2010 יצוין יום המודעות לבטיחות בדרכים. אני משוכנעת כי יסכימו כולם שאנו לא צריכים יום מיוחד בכדי להבין את החשיבות שבנהיגה זהירה ובטוחה, אולם היום יותר מתמיד אנו נדרשים להבין כי ההגה לאותה הבטיחות, נמצא בידיים שלנו.
אנו חיים על הכביש במציאות ישראלית קשה שלצערי כולנו מכירים: פקקים אינסופיים, צופרים ללא הרף (וללא תועלת), אחד נדבק לפגוש של השני, חותכים מימין ומשמאל, ובמילים אחרות, הופכים את הכבישים לשדה קרב של ממש.
מבקרים בישראל, בין אם תיירים ובין אם אנשי עסקים, מעירים לעיתים תכופות על התנהגותם הבוטה של הישראלים. בוטות זו, שנחשבת בעיני הישראלים כישירות וכנות, נתפסת בעיני אורחים מחו"ל כחוצפה וחוסר רגישות.
