לא יודע להפסיד בכבוד

לא יודע להפסיד בכבוד
תמי לנצוט ליבוביץ AICI, CIP
תאריך: 15.7.2010

אז זהו. תם סדר מונדיאל 2010. מדינה שלמה, ליתר דיוק, מדינות שלמות ישבו רתוקות למקלט וצפו במשחק הגמר בין נבחרות ספרד והולנד. היה ארוך, היה מתוח, אולי אפילו קצת משעמם.

116 דקות בלי גול אומלל ומאידך, הרבה מאוד כרטיסים צהובים שחולקו למכביר. בסופו של דבר (מתוך סקרנות לראות האם התמנון צדק גם הפעם) לא רק שצפיתי בכל המשחק, גם בחנתי את שליטתם המוחלטת של מאמני שתי הקבוצות על הופעתם, כמו גם על תגובותיהם.

על ההתחלה, התרשמתי מהצניעות שהפגין מאמן נבחרת ספרד ויסנטה דל בוסקה. ובמיוחד מתדמיתו החיצונית המרשימה של מאמן נבחרת הולנד - ברט ואן מארוויק. החליפה האלגנטית שלבש, הצעיף שלצווארו, הצלחתו להפגין שלווה ומתח יחד... אולם השיא היה בגישתו האנושית החמה עם סיום המשחק.

ואן מארוויק ניגש אל כל אחד מהשחקנים המאוכזבים, חיבק וטפח על שכמם באבהות, כמו שרק מאמן טוב יודע לעשות. משם המשכתי וצפיתי בטקס המרגש של הענקת המדליות. ואז זה קרה.

תדמיתו המרשימה והמדויקת של ואן מארוויק התנפצה לרסיסים.
אני מניחה שכל מי שצפה לא יכול היה להתעלם מדמעותיהם של ההולנדים (שבתכל'ס, בל נשכח שהם זכו במקום השני והמכובד, כן?). אם לאורך כל המשחק גילה ואן מארוויק איפוק יחסי: לא התלהם, גם כשכעס, התנהג בנימוס אירופאי ועטה ארשת עצובה אך מאופקת כאשר התברר שקבוצתו זכתה "רק" במקום השני, הרי שבשלב חלוקת המדליות – התרוקנה בין רגע התדמית מתוכנה.

אנשי קבוצתו עלו איש איש לקבל את המדליה הכסופה והמכובדת, וגם הוא איתם. ואז, אל מול המצלמות, מיד עם קבלת המדליה, הסיר אותה ואן מארוויק בהפגנתיות ובכעס מצווארו, משמע אומר - "אני לא מכבד את הפרס. לא מכבד את המעמד" או במילים אחרות – "אני לא יודע להפסיד בכבוד".

לא מזמן קראתי בעיתון ("כלכליסט" 28.6.10) כי אותו מאמן התבטא ממש כך: "המסר החשוב ביותר הוא זה שהעברתי לשחקנים מהיום הראשון" אמר המאמן במסיבת עיתונאים, "הסברתי להם שהמילים 'קבוצה' ו'בניית קבוצה' נשמעות מאוד נחמד, אבל להיות נחמדים לא יביא אותנו רחוק". לא, לא, תקראו שוב: "להיות נחמדים לא יביא אותנו רחוק". מה אתם אומרים? נכון. בספורט מותר לעיתים לא להיות "נחמד", אבל זה לא אומר שלא להכיר ולכבד את הקוד הספורטיבי חוצה הגבולות שבכל תחרות יש מנצח ומפסיד ועל המפסיד לכבד את המעמד.

והנה דווקא באירוע כל כך ספורטיבי, בו עיני כל העולם נשואות אל הזוכות (וכן, מר ואן מארוויק. גם המקום השני הוא זכייה) בוחר המאמן בעל התדמית המכובדת לכאורה, לשכוח שהוא מייצג נבחרת, לשכוח שהוא מייצג מדינה שלמה וגאה, לשכוח שמדובר במשחק, ובמיוחד לשכוח את הקוד ההתנהגותי הכי בסיסי - לתת כבוד לאנשים שאיתו, לאנשים שצופים בו ולהפגין התנהגות בוטה שאינה אומרת אלא – אני לא יודע להפסיד בכבוד.

ליבי עם המנצחת, ליבי עם המפסידה, אבל ליבי ליבי גם עם אותה תדמית שהתנפצה... לא חבל?

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ