נשים וסיגרים

נשים וסיגרים: מי קבע שסיגר הוא עניין לגברים בלבד?

מסלוני האצולה ועד למרפסות האירועים – סיפור על נשים, חופש בחירה ונימוסים בעולם משתנה

מאת: תמי לנצוט ליבוביץ

לפני ימים אחדים השתתפתי בערב חגיגי של מסדר אבירי הגריל הבינלאומי, Chaîne des Rôtisseurs. בתום האירוע, לאחר ארוחה חגיגית, הצטרפתי לחברים טובים במרפסת. שיחה נעימה, אוויר ערב, וסיגר שמדי פעם אני נהנית לעשן בחברותא.

ואז ניגשה אליי אישה צעירה ושאלה, בתמיהה גלויה:

״איך אישה שעוסקת בנימוסים מעשנת סיגר?״

חייכתי. לא בגלל השאלה עצמה, אלא בגלל ההיסטוריה הארוכה שהסתתרה מאחוריה.

הרי אילו הייתי גבר, סביר להניח שהשאלה כלל לא הייתה נשאלת.

מדוע סיגר בידו של גבר נתפס כסמל של מסורת, מעמד או טקס חברתי, ואילו אותו סיגר בידיה של אישה עדיין מעורר לעיתים הרמת גבה?

התשובה מחזירה אותנו מאות שנים לאחור, אל סלוני האצולה, מועדוני הגברים, נשים פורצות דרך ואפילו טבעת הנייר הקטנה המקיפה את הסיגר.

נשים עישנו סיגרים הרבה לפני שהדבר הפך לעניין של גברים

בניגוד לדימוי המקובל, עישון טבק מעולם לא היה נחלתם הבלעדית של גברים.

בתרבויות שונות ביבשת אמריקה השתמשו נשים וגברים בטבק למטרות חברתיות, טקסיות ולעיתים רפואיות. גם כאשר הגיע הטבק לאירופה, ההבחנה בין עישון גברי לנשי לא הייתה אחידה.

במהלך המאה ה־19, עם התגבשותם של קודים חברתיים נוקשים בחברה הבורגנית האירופית, הפך הסיגר בהדרגה לסמל גברי מובהק.

הגברים פרשו לאחר הארוחה לחדר העישון, שם התנהלו שיחות פוליטיות, עסקיות וחברתיות. הנשים נותרו לא פעם בסלון.

וכך נוצרה חלוקה מעניינת: לא רק מי רשאי לעשן, אלא גם מי רשאי להשתתף בשיחה.

הסיגר לא היה רק מוצר טבק. הוא הפך לכרטיס כניסה למרחב חברתי שממנו הודרו נשים.

ז'ורז' סאנד – האישה שלא ביקשה רשות

אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה של נשים וסיגרים היא הסופרת הצרפתייה ז'ורז' סאנד (George Sand), שנולדה בשם אמנטין לוסיל אורור דופן בשנת 1804.

סאנד לבשה לעיתים בגדי גברים, אימצה שם עט גברי, התבטאה בחופשיות בנושאים חברתיים ונודעה גם בעישון סיגרים.

בחברה שבה אישה הייתה אמורה להתנהל לפי כללי צניעות והתנהגות מוגדרים, הייתה זו הצהרה של עצמאות.

הסיגר לא הפך אותה לסופרת חשובה. כתיבתה, מחשבתה ואישיותה עשו זאת.

אבל הסיגר היה אחד הסמלים החיצוניים לסירובה לקבל את כל המוסכמות שהכתיבה החברה לנשים.

טבעת הסיגר והכפפות הלבנות – אגדה אלגנטית

והנה סיפור קטן שאני אוהבת במיוחד.

סביב טבעת הנייר המקיפה את הסיגר, המכונה Cigar Band, נרקמה אגדה שלפיה אישה אצילה ביקשה למנוע מעלי הטבק להכתים את כפפותיה הלבנות.

אחת הגרסאות מייחסת את הרעיון לקיסרית יקטרינה הגדולה מרוסיה.

הסיפור מקסים, כמעט מתבקש: אישה אלגנטית, כפפות לבנות, סיגר וטבעת נייר קטנה הפותרת בעיה אסתטית.

אלא שכאן חשוב להבחין בין אגדה להיסטוריה.

אין ראיות היסטוריות מהימנות לכך שיקטרינה המציאה את טבעת הסיגר. הסבר מבוסס יותר להתפתחות הטבעת המסחרית קשור לצורך לזהות מותגים, להבטיח את מקור הסיגרים ולהילחם בזיופים במאה ה־19.

ובכל זאת, עצם קיומה של האגדה מלמד משהו על עולם הנימוסים של התקופה: עד כמה היה חשוב לשמור על כפפות נקיות, על הופעה מוקפדת ועל כללי הייצוגיות.

מרלן דיטריך – כשהסיגר הגיע אל המסך

במאה ה־20 הפך העישון הנשי גם לסמל קולנועי.

השחקנית מרלן דיטריך, שהעזה להופיע בחליפות גבריות ובסגנון לבוש ששבר מוסכמות, הייתה מזוהה גם עם עישון סיגרים.

הופעתה המחויטת, קולה הנמוך, מבטה הבטוח והסיגר יצרו דימוי של אישה שאינה מוכנה לקבל הגדרות צרות של נשיות.

בשנות העשרים והשלושים התקיימו גם חוגים חברתיים של נשים מעשנות סיגרים, במיוחד בקרב אמניות, סופרות ונשים עצמאיות בערים גדולות.

עבור חלקן, הסיגר לא היה רק הרגל אישי, אלא ביטוי להשתייכות למרחב חברתי חדש.

מעניין לחשוב כיצד חפץ קטן אחד יכול לשאת משמעות תרבותית גדולה כל כך.

ומה בין סיגר לנימוסים?

כאן אני חוזרת לשאלה שנשאלתי באותו ערב.

נימוסים אינם רשימת איסורים שנועדה לשמר מוסכמות ישנות. נימוסים הם מערכת של כללים המאפשרת לנו לחיות יחד בכבוד, ברגישות ובהתחשבות.

אין כלל נימוס מודרני הקובע שאישה אינה רשאית לעשן סיגר רק משום שהיא אישה.

אבל בהחלט קיימים כללי התנהגות הנוגעים לעישון – והם חלים על נשים וגברים כאחד.

אין לעשן במקום שבו הדבר אסור. אין לכפות עשן על אנשים אחרים. יש לכבד את מי שאינו מעשן, להתחשב בכיוון הרוח, להתרחק כאשר הדבר נדרש ולשמור על ניקיון הסביבה.

חשוב לזכור גם שעישון סיגרים כרוך בסיכונים בריאותיים, לרבות למי שאינו שואף את העשן לריאות, ועישון פסיבי עלול לפגוע בסובבים.

העובדה שלפעולה מסוימת יש היסטוריה, מסורת וטקס חברתי אינה הופכת אותה לבריאה או למתאימה לכל מקום.

הנימוס אינו נמדד בשאלה אם הסיגר נמצא בידו של גבר או בידיה של אישה, אלא בהתחשבות באנשים שסביבם.

הסיגר נשאר. המוסכמות השתנו.

כשאני חושבת על אותו רגע במרפסת, אינני רואה בו ויכוח על עישון.

אני רואה בו מפגש בין שתי תפיסות של נימוס: האחת, הרואה בנימוס מערכת של מוסכמות חברתיות נוקשות; והשנייה, הרואה בו שפה אנושית המתפתחת יחד עם החברה.

לא כל מסורת חייבת להיעלם, ולא כל מוסכמה חייבת להישמר.

אפשר להכיר את ההיסטוריה של הסיגרים, להבין את הטקסים שנבנו סביבם, ליהנות מסיפוריהם התרבותיים – ובאותה נשימה להכיר בסיכונים הבריאותיים ובזכותם של אחרים לאוויר נקי.

ולאותה אישה צעירה ששאלה אותי איך מומחית לנימוסים מעשנת סיגר, הייתי משיבה בחיוך:

״נימוסים אינם קובעים מה מותר לאישה ומה מותר לגבר. הם מלמדים אותנו כיצד לכבד זה את זה – גם כשהבחירות שלנו שונות.״

כי בסופו של דבר, נימוס הוא השפה האנושית שחוצה גבולות, מגשרת על הבדלים ומחברת בין אנשים.

להרחבת הידע: באתר TLL תוכלו לקרוא גם על ההיסטוריה של הסיגר, על תהליך ייצורו ועל טקסי העישון וכללי ההתנהגות הנלווים אליו, במאמרים:

סיגרים – הנאה עטופה בידע

וטקס עישון סיגרים