המגרש הפוליטי היום הוא זירה של התגוששות, של תחרות חסרת מעצורים כמעט, של התמודדות מול אינסוף חזיתות, כשהכול תחת חשיפה תקשורתית בלתי פוסקת. בתוך המציאות הזאת צריך פוליטיקאי לשרוד. ולא רק לשרוד, לתפקד במקסימום יכולת, ולא רק לתפקד – הוא צריך לנצח. התחום הפוליטי מעניק לאדם הרבה כוח בידיים, והוא זקוק למגוון כלים כדי לנצל אותו בצורה אופטימלית. התנהגות פוליטית אפקטיבית בתקופתנו תושג באמצעות אסטרטגיות וטקטיקות ששואבות מעולם הדיפלומטיה, העסקים, הצבא ולא פחות – הפנאי והנימוס. יש לזכור שפוליטיקה, כמו כל תחום, מונעת ב-90% על פי רגש, רגש שמבוסס על תדמית מקצועית, ייצוגית אמינה, המבוססת על התקשורת האנושית הבסיסית המשדרת אמינות ולא כהצגה על במה.
העם בישראל צמא למנהיגות חזקה. העם רוצה לסמוך על העומד בראשו ומוכן להקריב את עצמו למען המולדת – ואם לא היינו בטוחים בכך קודם, באה מלחמת לבנון השנייה והוכיחה זאת.
מחול השדים שמתחולל בזירה הפוליטית שלנו הוא מחזה שלא נראה בשום מדינה מתוקנת. מכל קצוות המדינה מגיעים מועמדים מוכשרים יותר ופחות, כולם נרגשים לקראת "האודישן הגדול" - בחירות 2006.
הנשיקה הפוליטית היא חדשה יחסית וקשורה כנראה בפתיחות שמאפיינת את ההתנהלות הפרלמנטרית של דורנו.
ההתמודדות עם "הצבע האדום" הופכת אט אט להרגל גם במחוזות הדרומיים, שטרם זכו להתוודע אל שיגרת הקסאמים. ההסתגרות בבית ובסמוך לו, האינטנסיביות המשפחתית, האינטימיות המאולצת עם שאינם בני משפחה או קרובים בתוך המרחב המוגן – כל אלה הם חלק ממנת חלקו של העורף וזו בהחלט מנה שלא פשוט לעכל.
בדרום משתוללת מלחמה, כנראה מלחמת אין ברירה. העולם רועש וגועש, המחאות ברחביו הולכות ומתגברות, אבל אני מאמינה שההחלטה להגן על תושבי הדרום, להפגין כוח הרתעה מול החמאס המתעצם – היא אכן החלטה שלא היה מנוס ממנה.
חוק הצינון, שהצעת החוק שלו אומצה בימים אלה על ידי הממשלה, מציע "להתקין רצועת זמן מינימלית שתחצוץ בין השירות הצבאי ברמות הגבוהות לבין מילוי תפקידים בכירים בפוליטיקה".
מאחר ותחום הפוליטיקה מצריך ביטויים של כוח ונחישות, פעמים רבות נחצה הקו הדק שמבדיל בין כוח וכריזמה לבין איבוד עשתונות ויצירת עימות. פוליטיקאים, בניסיונם להשיג את מבוקשם ולהנחיל את דרכם, מתעלמים מקודי נימוס בסיסיים - בין אם במודע או שלא במודע – ומעבירים את המסר שלהם בצורה שאינה נעימה או מכובדת.
תדמית ממשלת ישראל כמנהיגת דמוקרטיה מערבית נמצאת בסכנה קיומית יומיומית. עם כל יום שעובר, כל שחיתות חדשה שעולה אל מעל לפני השטח, כל טאבו מוסרי שנשבר, כל ארז שנופלת בו שלהבת – מדרדרת את הממשלה צעד נוסף לכיוון התהום שאין ממנה דרך יציאה.
מדינת ישראל היא מדינה של מיזוג גלויות; עם שמורכב מעליות רבות, ממדינות שונות, מתרבויות מגוונות ומשלל מנהגים. דור המייסדים שלנו ביקש לבנות כאן חברה דמוקרטית מערבית, מתקדמת, ערכית וצודקת ככל האפשר.
אז זהו. תם סדר מונדיאל 2010. מדינה שלמה, ליתר דיוק, מדינות שלמות ישבו רתוקות למקלט וצפו במשחק הגמר בין נבחרות ספרד והולנד. היה ארוך, היה מתוח, אולי אפילו קצת משעמם.
מבלי להיכנס אל פרטי התאונה של "צים" ואל המחדלים שקרו או לא קרו במהלכה, נראה כי הביקורת היפנית על ההתנהלות הישראלית היא לחלוטין מוצדקת.
ההתנהלות של החיילים, שהעדיפו חיבוקים על מילים, החמיצה שתי הזדמנויות לדיאלוג: האחת עם המתנחלים והשנייה עם העולם כולו.
