המגרש הפוליטי היום הוא זירה של התגוששות, של תחרות חסרת מעצורים כמעט, של התמודדות מול אינסוף חזיתות, כשהכול תחת חשיפה תקשורתית בלתי פוסקת. בתוך המציאות הזאת צריך פוליטיקאי לשרוד. ולא רק לשרוד, לתפקד במקסימום יכולת, ולא רק לתפקד – הוא צריך לנצח. התחום הפוליטי מעניק לאדם הרבה כוח בידיים, והוא זקוק למגוון כלים כדי לנצל אותו בצורה אופטימלית. התנהגות פוליטית אפקטיבית בתקופתנו תושג באמצעות אסטרטגיות וטקטיקות ששואבות מעולם הדיפלומטיה, העסקים, הצבא ולא פחות – הפנאי והנימוס. יש לזכור שפוליטיקה, כמו כל תחום, מונעת ב-90% על פי רגש, רגש שמבוסס על תדמית מקצועית, ייצוגית אמינה, המבוססת על התקשורת האנושית הבסיסית המשדרת אמינות ולא כהצגה על במה.
תשדירי הבחירות נועדו להיות כלי לקבלת החלטות עבור הציבור בכלל והקולות הצפים בפרט. הם נועדו להניח את המצע על השולחן, לחדד את ההבדלים בין המפלגות ולסייע לבוחר להבין איזה מן המפלגות תשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים שלו.
ישנה תיאוריה שנקראת: תיאורית "המחט התת-עורית", שעד לתקופה האחרונה הייתה עבורי תיאוריה בלבד וכעת קורמת עור וגידים.
הפוליטיקה הישראלית מזכירה התנהלות של רווקה בוגרת, אשר מתקשה להשיג מחזר חדש ומוכנה בכל רגע נתון לתת הזדמנות נוספת לאחד מחבריה לשעבר. הזיכרון הקצר שלה מאפשר לה לשכוח להם את המגרעות ואת המעידות, ולהתמקד בצורך למלא את החלל הריק, לא משנה במה.
הסוכנות היהודית, בהמלצת משטרת ישראל, החליטה לדחות את תרומתו של גאידמק, שנועדה לסייע לה בפעילותה בחבר המדינות. מלבד תרומה זו מחלק גאידמק את הונו לאין ספור גופים ומטרות, מוסדות סיוע ופרוייקטים נקודתיים נוספים.
בעל כורחו ובנסיבות איומות נכפה על אהוד אולמרט לעזוב את יציע האוהדים של בית"ר ולקחת על עצמו 11 תיקים וראשות ממשלה אחת. זהו עול כבד ופתאומי ללא ספק, אך גם חלון הזדמנויות מדהים. בגיל 61 ועם ותק לא רב יחסית בכנסת, אולמרט מקבל הזדמנות לעשות היסטוריה. השאלה הגדולה היא האם הוא מסוגל?
הסכסוך הערבי-ישראלי מורכב מכדי להציגו במאמר זה בצורה מספקת. עם זאת, אין ספק שאחת הסוגיות העיקריות שיש להתייחס אליהן היא סוגיית המכשולים התרבותיים. ברגע שהצדדים יבינו זה את מחוותיו ואמונותיו של זה ויתייחסו זה אל זה כשווים, תהיה הדרך לסיום הקונפליקט מהירה יותר.
בוש בצרות צרורות. הוא משלם מחיר תדמיתי כבד על חוסר הנחישות וחוסר הרגישות שהפגין בהתמודדות עם אסון קתרינה. זאת לא הפעם הראשונה והאמריקאים עדיין זוקפים לחובתו את האדישות שהפגין באסון התאומים, עת נפש עם משפחתו והותיר את בוחריו לבדם מול איום הטרור.
מה שמתחולל בזירה התקשורתית שלנו בימים אלה הוא חוסר נימוס אלמנטארי, שלא לומר התקפת בולימיה קטלנית. העיסוק האובססיבי בהרגלי האכילה ובמשטר הדיאטה של ראש הממשלה מצד אחד, וההזנחה של כל יתר הנושאים הבוערים על סדר היום מצד שני, חצו מזמן כל גבול מוסרי או קו אדום.
אני לא אוהדת כדורגל מושבעת, ליתר דיוק יש לי מושג מעורפל למדי מהו פנדל ובכלל מהם חוקי המשחק ועדיין, אני יכולה להגיד לכם כבר עכשיו מי תהיה לדעתי הכוכבת האמיתית של המונדיאל הנוכחי.
זאת הייתה כרוניקה של ניצחון ידוע מראש. כבר מזמן העולם שייך לצעירים והמציאות הזאת מחלחלת לאט אבל בטוח גם לפוליטיקה. כדי לסחוף אחריך את ההמונים, לא מספיקות חליפה מעודכנת ושליטה באינטרנט, הדבר הכי חשוב הוא לשדר את האנרגיות הנכונות. ולפרץ יש את זה.
פעם בארבע שנים הופכת ההבנה בכדורגל לחלק חשוב ובלתי נפרד מהתדמית האישית שלך. בין אם אתה פוליטיקאי, אשת עסקים, מורה או תלמיד, ההתמצאות במי עלה ומי ירד, מי אכזב ומי הפתיע, הופכת לידע הכרחי.
סקר "דיאלוג" שפורסם בסוף השבוע ב"הארץ" מגלה כי 43% מהציבור רואים את שרון כמועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה, 15% מצדדים בפרץ, 13.5% בנתניהו ואחוזים בודדים במופז ובסילבן שלום. בקרב בוחרי "קדימה", שרון זוכה לרוב כמעט מוחלט והסקר מגלה כי הבסיס לכך נעוץ באישיותו של המנהיג.
